לכבוד תחילת העונה וחגיגות ה 60 של הפועל באר שבע, החלטתי להיזכר וגם לכתוב לטור פתיחת העונה עם שישה רגעים אישיים שלי מהקבוצה. אחלה החלטה, רק המימוש לא פשוט כלל. מה להביא ? ניצחונות גדולים ? כישלונות מפוארים ? רגעים אישיים קטנים, כאלה שנשארים בתוך בנפש והולכים איתך אחר כך לכל משחק ? לא יודע.  בואו נתחיל לדווש אחורה, נראה מה ייצא.

יוסי בניון במדי ב"ש

ילד בן 10 צמוד למקלט הרדיו בבית הוריו. עד אז שידרו משחקים בטלוויזיה פעם אחת בשנה בלבד -בגמר גביע המדינה. איזו חגיגה זו הייתה, 70 אחוז רייטינג ביום רע. רצה הגורל, או טכנאי הערוץ הראשון, ובדיוק בגמר הראשון שלנו הייתה שביתה. ידעו מתי ללחוץ אלה, כבר אז. איזה שביזות, נצמד לרדיו 120 דקות של 0:0, ואח"כ לא מפסיק לבכות לפליאתם הבלתי מוסתרת של הוריו, שמאז ועד היום הקשר שלהם לכדורגל הוא של התעלמות הדדית. תחילתה של ידידות נפלאה, אוהד באר שבע ודמעות. סימביוזה.

יוסי בניון רץ לקהל אחרי הפנדל נגד דוידוביץ’ דקה אחרי שזה כבר לא היה רלוונטי. ילד בן 17 רץ לעבר חמש עשרה אלף איש, ואף אחד לא קם. שקט של אחרי התרסקות, בדממה הכי רועשת שניתן לדמיין. ואז אתה קולט את אלפית השנייה שהוא מבין. קריסה של נער צעיר שהכניס הרגע פנדל שחשב שמשאיר עיר שלמה בליגה, אכזבה ראשונה של הכוכב הכי גדול שיצא מכאן, ומכאן הכוונה למדינה, לא רק הקבוצה. ואתה לא יודע אם הדמעות שיורדות הן עליו או עלינו.

קצת לפני טרום עידן העדכונים הישירים באינטרנט, עידן שבו אתה יכול לצפות בלייב במשחק אימון של באר שבע נגד אא"ק אתונה באוסטריה, או לפחות להתעדכן בזמן אמת בתוצאה ובמהלכים, הייתה תקופה שהודחקה ושרבים מאוהדינו לא מכירים בה  – הפרה אינטרנט.
מחזיקת הגביע הגאה הפועל באר שבע יוצאת לעיירה קרקרדה להתמודד מול רודה אחרי 1:4 די משפיל ביתי בראשון. חברי יניב קופץ אליי ואנחנו מזפזפים לשווא בטלוויזיה למצוא אולי איזה ערוץ שמדווח משהו. לפתע מתגבש אצלו רעיון : אולי נצלצל למישהו בהולנד ונשאל … איזה רעיון גאוני, כי הרי בטוח שהמשחק משודר שם ויניב הרי יודע מה הקידומת של הולנד. אז יאללה- יניב מחייג ושואל באנגלית איזה הולנדי אדיב אם יש כדורגל בטלוויזיה כרגע. היום זה למזלנו הוא נפל על מישהו שאוהב כדורגל ושאשכרה חיפש בערוצים אם משודר משהו. ואללה, יש שידור של רודה, איזה קטע. "כמה – כמה ?", שאלת השאלות. כרגע 8:0, עונה הבחור. ואז הגיעה השאלה של יניב, אותה אני מגדיר כשאלה ההזויה/האופטימית ביותר שנשאלה אי פעם :  "  למי " ? אין ספק, סיפור שצריך לספר.

6 רגעי קסם

אני, חייל משוחרר שלומד במכללה, ואחי הטרום-מגויס עולים לרכבת האוהדים לרמת גן.
אני כל הדרך שותק, מהמתח, הוא שומע מוזיקה. כל הרכבת עידוד ושירים, אנחנו בשלנו. שהרי לא נסענו באמת כדי להביא גביע, לא יעלה על הדעת שננצח במעמד הכי חשוב שאני זוכר שהייתי בו עד אז כאוהד, ועוד את המכביזם – וברמת גן. זה בשביל החוויה , אני אומר לעצמי כל הדרך. תהיה חוויה, אני אוכל להגיד שהייתי בגמר גביע, שראיתי יותר מחמש עשרה אלף אוהדים באדום במעמד הנכבד הזה. לרגע, לרגע אחד לא יכולתי לדמיין שאנחנו מניפים. לא עבר לי בראש הרגע הזה, ולא שלא ניסיתי לדמיין בדרך, ככה על עיניים עצומות… משהו נעצר שם, רגע לפני שאני מדמיין שאנחנו כובשים. משהו חסום. אני זוכר בפירוש את האדישות שאני חש במהלך המשחק, יודע שאין מצב שאנחנו חוזרים עם הגביע, זה הכול פיקציה ובסוף הצהובים יחגגו, אין לי שמץ של ספק בזה. אני לא נותן לעצמי להתחיל לקוות גם אחרי הדקה ה41 ההיא, מנגנון הגנה שפותח עם כל משחק וכל עונה של אהדה לקבוצה.
לקראת הסוף אני זוכר נגיחה של אלי דריקס או עופר מזרחי שמהזווית שלי זה גול. אני זוכר שהכדור טס לרשת ופתאום עובר את הקורה וממשיך. אני עומד המום ולא מצליח לנשום עד הסוף, 5 דקות אחר כך. אני זוכר את התחושה של ההלם, לא יצא לי "יש" בסוף. לא יכולתי לדבר פשוט, זה ניטל ממני.
זה היה הדבר הכי קרוב לנס שראיתי עד אז.

2002. בלאגן במדינה, חוזר ממילואים של 40 בחומת מגן, כשהכול מריח ונראה כמו עתיד של מלחמות, מדים, טילים ואין ספור ימי מילואים. כל כך שונה מהיום. רוצה לברוח מכאן, לעזוב הכול ופשוט ללכת למקום אחר. והיא מדברת איתי על ילדים. אז יש תנאי קטן – בואי נעשה את הטיול שלא עשינו אחרי צבא. יוצאים בספטמבר לחודשיים אוסטרליה ניו זילנד, ככה שייפול על החגים ונפסיד כמה שפחות עבודה. ממש ספונטניות מתוכננת. שפיות זמנית בנופים מגן העדן. קם באמצע הלילה בשקט לאינטרנט של האכסניה באיזה מקום שאלוהים ממש אהב כשברא את העולם,  עושה ריפרש לאתר וואן ומביא "יש" אחרי כמעט שעתיים. בלסינג קאקו מנצח את מכבי ת"א בסוף. יום אחרי בטיול בנופים הכי יפים בעולם ואני חושב רק על הניצחון ועל זה שיש או אין באכסניה הבאה אינטרנט (כשהיא התקשרה להזמין מקום מכריח אותה לשאול את זה גם) כדי שאוכל לקרוא את התגובות על הניצחון ואולי אפילו לראות את הגול. מטורף. איך הסכימה להביא איתי ילד, לא ברור.

אפריל 2008. משחק בית מול כפר סבא, משהו כמו 13 נקודות פור על המקום השישי ( זוכרים ? ). שעת בין ערביים נעימה. הופעת בכורה לעומר בווסרמיל, למרות שהתחייבתי שהוא יראה את הקבוצה רק באצטדיון שמכבד את יושביו. אין לי מילה, אבל אם הייתה לי הוא היה מחכה ליום הזה כמו עמוס ברנס לשחרור, לא כולל פיצויים.
מודה שבכבדות האופיינית לי חשבתי בעיקר על מה יקרה אם הוא יצטרך איזה פיפי או משהו מעבר לזה רחמנא ליצלן, או יותר גרוע אם לא ילך והקהל ייזכר שאמא של גיא לוי ( זוכרים ? ) לא מוצאת חן בעיניו וישמיע את דעתו בקול, אבל היה עידוד מקסים, מזג אוויר אידיאלי ו 2:2 עם אחלה שערים וחן עזרא אחד ( זוכרים ).
את הדרך חזרה כבר עשה על הכתפיים שלי, ונרדם עם חיוך והצעיף על המיטה. ככה עובדים מיסיונרים, בנעימות. אני מקווה שגם הוא זוכר את המשחק הראשון שלו ככה, וטוב שלא ניצחנו – שלא יתרגל חס וחלילה.

מאחל לכולנו עונה של חיוכים ופרופורציה.

אה כן, ואף מילה על הגמר ההוא מול רמת גן. לא התאוששתי עדיין.

קטע שמלווה את אוהדי בני יהודה לאורך כל היום בו נערך גמר הגביע מול הפועל תל אביב באצטדיון רמת גן.

ההכנות בבוקר בשכונת התקווה, עם הדגלים, רקדניות סמבה והחגיגות באמצע הרחוב. איזו אווירה, איזו חגיגה ואיזה סיום עצוב ליום חג אמיתי.

כולנו זוכרים איך זה נגמר, ולמי שהספיק לשכוח בסוף הפועל תל אביב לקחה דאבל. יותר גרוע מזה אין… תהנו…

הגמרא במסכת בבא בתרא דף יב עמוד ב’ אומרת כך:

"אמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות."

לא שאני חזק בתורה ובגמרא, אני קצת יותר חזק ב Google…

רוצה להעיז ולהתנבא

ועל אף מה שרשמתי, אני רוצה להעיז ולהתנבא, יותר מחודש מבעיטת הפתיחה של ליגת העל, ולהצביע על זהות וסדר הקבוצות שיעמדו בראשות הטבלה בסוף מאי בשנת 2011. עפ"י הפתיחה שלי, כבר הצהרתי בדברי שאני שוטה, אז אין "במקרה הגרוע", יש רק את "במקרה הטוב", ובמקרה הטוב אני אעשה בסוף מאי כתבת "אמרתי לכם"

לדעתי, אחד הדברים החשובים ביותר שצריכה לעשות קבוצה כדורגל – הוא לשמור על  יציבות המבנה. קבוצה שעושה שינויים מרחיקי לכת חדשות לבקרים, קשה לה להגיע לתוצאות, גם אם סגל השחקנים שברשותה איכותי מזה של אלו שמעליה. אני חושב שבסגל המונה כ-20 שחקנים, השינוי, מידי שנה, צריך לבוא לידי ביטוי בהעלאה של כ-3 שחקני נוער לקבוצה הבוגרת והחלפה של 2-3 שחקנים, כשבד"כ יהיו אלו הזרים שתרמו הכי פחות.

בעלי הקבוצות משקיעים המון כסף מידי שנה בסעיף תקציב המשכורות, לעיתים משלמים משכורות כפולות ומשולשות על חילופי מאמנים, סובלים מהסכמי שכר ארוכי טווח עם שחקנים הפרושים על מספר שנים אך לאחר זמן קצר מאוכזבים מהשחקן ו"מפטרים" אותו אך נאלצים לשלם לו מידי חודש בחודשו. כל קיץ נערכים כ 7-8 חילופי שחקנים משמעותיים בסגל, לא כולל שחקני הנוער שאינם "נספרים" בשנתם הראשונה.

כך, לדעתי כמובן, כמעט ולא ניתן להגיע להישגים !

לשמור על מסורת והמשכיות

כמובן שישנן דוגמאות להבלחות כאלו ואחרות של קבוצות שהיתה להן שנה יוצאת מן הכלל גם ללא מסורת והמשכיות, אך לדעתי מדובר בסטייה סטטיסטית או הבלחה של שנה וההישג לא חוזר על עצמו בשנה שלאחר מכן (דוגמת הפועל חולון בכדורסל שלקחה אליפות ולאחר שנה ניצלה מירידה במחזור האחרון, או נצרת עילית של מוטי איווניר שסיימה במקום הרביעי בעונת העליה, ושנה לאחר מכן ירדה ליגה).

הסיבות לכך שלובות אחת בשניה.

התקשורת יוצרת עניין, מלהיבה, מסקרנת, יוצרת ציפיות אצל האוהדים, שכמובן ניזונים מהתקשורת, האוהדים קונים מנוי, גרעינים, טרופיות, ווובוזלות, מספרים לכל הח’ברה שהשנה זה הולך להראות אחרת, מגיעים למגרש בחום של אוגוסט נרגשים, השחקנים לא מתפקדים ב 36 מעלות ו 257 אחוזי לחות, הקבוצה לא מחוברת, הפרשנים מקטרים שלא עשו הכנה טובה, שהקבוצה לא נראית טוב על המגרש, "מה עשו שם כל הקיץ…", מחזור או שניים שהקבוצה לא מצליחה, האוהדים נכנסים ללחץ, התקשורת מדווחת שהאוהדים לא מרוצים, האוהדים קוראים את זה בתקשורת, נהיים עוד יותר לא מרוצים, פונים להנהלה, שגם היא ניזונה מהתקשורת, התקשורת מבסוטה עד הגג, יש אקשן… מתחילים קולות ביציע, הבעלים נבהלים, מתחילות ישיבות חרום ב 2 לפנות בוקר, התקשורת נמצאת שם, מתעדת, האוהדים קוראים על זה בבוקר, נלחצים, מגיעים "על הקצה" למגרש, 2 פאסים לא טובים וכבר נשמע ביציע "xxxxx תתפטר !!!", יש שם כתבים…זה באותו הערב באינטרנט, למחרת בעיתון. בקיצור – בלאגןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

אלי גוטמן. בדרך לעוד אליפות

כמו בכל דבר בחיים, צריך סדר, ארגון, יסודות, תשתית יציבה. אסור להיבהל מכל כתבה של כתב צעיר שרק רוצה לראות את השם שלו בעיתון. צריך ליצור המשכיות. צריך להחליף שחקנים לאחר חשיבה עמוקה : האם זה נכון מקצועית, האם זה נכון כלכלית, האם זה נכון חברתית… לפעמים שחקן שעוזב או שחקן חדש יכולים ליצור מתחים ואינטריגות במרקם החברתי ואז…אי אפשר לפספס את זה על המגרש. לדעתי, אם בעלים יעמדו במילה שלהם, כי הרי הם אומרים את זה מידי תחילת שנה, ולא יחליפו שחקנים ומאמנים כמו גרבים, ירוצו עד הסוף עם מה שיצרו במחשבה עמוקה בתחילת השנה ולא יהרסו ויבנו מחדש בסיום כל עונה, אולי נתחיל לדבר על מסורת, על המשכיות, על יציבות, על חיבור של הקהל לסגל, ואז גם אולי יגיעו התוצאות…

ולסיום, התחזית :

1. הפועל  תל אביב- תסיים שוב כאלופה. שינויים מינימאליים בסגל. הרוב המכריע ירוץ שנה נוספת יחד, הם מכירים יותר, מחוברים יותר, חברים יותר. אלי גוטמן נהנה מהעובדה ששום "כוכב" לא עזב לבסוף ועליו רק לשנות דברים בפינצטה, fine tuning…

2. מכבי חיפה – ראו ערך הפועל תל אביב. שנים של יציבות. יענקל’ה שחר חוזר על דבריו כמו מנטרה – לא נשתגע, לא נהיה פזיזים, נמשיך לדבוק בדרך שלנו. ותוצאות לא חסר, יש להם את הכי הרבה אליפויות והופעות במסגרות האירופיות ב-20 שנים האחרונות. צדקת הדרך !

3. מכבי תל אביב – הדוגמה הקלאסית לדעתי. אוסף של שחקנים כשרוניים, בחרו אותם בכפידה, שילמו הרבה כסף, השקיעו המון מחשבה. אך לדעתי הלחץ להישגים ותוצאות יכריע ויותיר אותם שוב רק במקום השלישי, אחרי היריבה העירונית השנואה עליהם כל כך. אבל… אם לא ימהרו לעשות "ארגון מחדש" בקיץ, לדעתי ביולי הבא אני אכתוב דברים אחרים לגמרי…

*** וכרגיל, גילוי נאות, אין לי יד ורגל בקבוצות הנ"ל. אני צהוב בנשמה 3> יאלללללה נתנייייה

לוזון. העיקר שהוא מבסוט

לפני יומיים אישרה הנהלת ההתאחדות לכדורגל להמשיך בשיטת הקיזוז גם בעונת 2010/11. לשם ידיעה בלבד, הביטו בטבלת הליגה בתום העונה, אחרי הקיזוז. עיזבו רגע, את שאלת האלופה. תראו איך הניקוד מצד אחד והמיקום בטבלה מצד שני, איבדו את הקשר אחד עם השני. רק תיראו כמה שאין שום קשר בין המיקום הסופי של הקבוצות לבין הנקודות שנצברו במהלך משחקי פלייאוף:

לא נגענו

1. הפועל תל אביב- 49
2. מכבי חיפה -       49
3. מכבי ת"א-         34
4. בני יהודה-          26
5. אשדוד-              22
6. סכנין-               27
7. מכבי פ"ת-         24
8. באר שבע-         23
9. מכבי נתניה-       21
10. עכו-                  23
11. הפועל פ"ת-       23
12. הפועל חיפה-      23
13. רמת גן-             22
14. רעננה-               18
15. נצרת-                16

לוזון, יקירי: אם מחליטים על המשך השיטה תסדר לי בבקשה את העניין: למה מכבי נתניה ממקומת בסוף הליגה לפני הפועל חיפה, עכו ופתח תקווה – למרות שיש לה פחות נקודות? ולמה סכנין, מכבי פ"ת ובאר שבע ממוקמות אחרי אשדוד – למרות שיש להן יותר נקודות? ולמה סכנין לא מקדימה בדרוג הסופי את בני-יהודה? היא צברה יותר נקודות על פי שיטת לוזון. רשימת האבסורדים מייצרת תמונה הזוייה. וזה לא רק עניין עקרוני – מדובר גם בכסף. לא מעט כסף, אלא הרבה כסף שמקבלות קבוצות על פי המיקום שלהן בסוף העונה. כל כך פסיכית והזויה הטבלה הזאת – ממש כמו כבוד היו"ר