הרחיבו את שתי הליגות הבכירות

עם הרחבת שתי הליגות הבכירות של ישראל הגיעו לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי קבוצות שעד לפני מספר שנים שיחקו בליגות מחוזיות שבמגרש ביום טוב אפשר היה למצוא 4 דגלי קרן. התופעה הגיעה לליגת העל עם קבוצות כמו הפועל רעננה ועכו ובאה לידי ביטוי בצורה רחבה יותר בליגה הלאומית, דוגמאות נהדרות כמו מכבי עירוני בת-ים או אחווה עראבה ועוד קבוצות שהיו יחסית אלמוניות עד לפני מספר שנים.

לפני מספר שבועות ערוץ הספורט העתיק את שידורי הליגה הלאומית בכדורגל מערוץ 55 בממיר לערוץ הספורט הישיר – מה שנקרא sport 5 live. מהלך לא ברור אבל לכל גוף מסחרי מסתבר יש את השיקולים הכלכליים שלו, שכן מרבית הקבוצות בליגה הלאומית הן קבוצות קטנות מאד עם מעגל אוהדים מצומצם שיכול להקיף מקסימום את בנין העירייה בהפגנה, ראו ערך ‘רעננה גמר גביע הטוטו’. הקהל של אותן קבוצות שמגיעות משכונות מסוימות, עיירות פיתוח או פריפריה כמו שנהוג לאמר, אני בספק גדול אם יכול להרשות לעצמו את חבילת הספורט המלאה של הכבלים/לווין.

מה עם קצת שידורים בקליעה ?

תארו לעצמכם, עראבה – מועצה מקומית בצפון שספק אם אנשים שמעו עליה עד אשר מאמן הקונג פו אייל לחמן נחת שם עולה לליגה בכירה בישראל, קהל אוהדיה לא גדול בלשון המעטה ועל פי נתוני הלמ"ס השכר הממוצע במועצה לא עובר את שכר המינימום. ספק גדול אם יש למישהו בעיר מנוי לחבילה מלאה, כנראה שלחמן הוא היחיד במועדון שמחזיק בערוץ ספורט 5 לייב. יש עוד מספר דוגמאות כמו הפועל מרמורק, בית"ר שמשון וכו’. אז מה למעשה ניסה ערוץ הספורט להשיג בכך שהוא מעביר את השידורים הישירים של הלאומית לערוץ בתשלום נוסף?  הרי זה בטוח לא מה שימשוך קהל, איכות השידור של יונתן כהן ואלון מזרחי, שאגב הם לא האשמים, גורמת לצופים לבהות במסך ולשאול את עצמם : האם אנחנו גם פראיירים וגם מטומטמים? מה שבטוח, השידור מרדים יותר משידור התכנית יענק’לה לאן בערוץ 33.

לסיכום, אוהדי הספורט בארץ ממשיכים לשלם על טעויות שהרגולטור מבצע וכל מי שרוצה להמשיך לקבל ספורט אמיתי בשידור חי בערוצים "חצי-חינמיים" ספורט 5 וספורט 5+ שימשיך לחכות כי עד שמישהו במדינה יתעשת אנחנו נמשיך לקבל באולינג, סנוקר, פינג פונג וטיסנים בערוצים האלה, סליחה נקבל גם את שידורי האיכות רק בלופ אינסופי מספר ימים לאחר המשחק, פשוט תענוג.

שלא יספרו לנו סיפורים: חתיכת דשא, עשרים ושניים שחקנים, שני שערים וכדור אחד – מי שיודע לעשות טלוויזיה, די לו באלה כדי לייצר תוכן טלוויזיוני מלהיב ומעניין. מי שלא יודע לעשות טלוויזיה, מאשים את רמת הכדורגל בארץ כתוכן שאין לו די רייטינג כדי להצדיק את ההשקעה.

אבל למה, לעזאזל, אנחנו, שאוהבים בעוונותינו קבוצות ישראליות, מצטרפים למקהלת המלינים על הכדורגל שלנו, ומקבלים את התירוץ הזה, כשמונעים מאיתנו לצרוך את מה שאנחנו אוהבים, גם אם זה לא החומר הכי משובח בעולם?!

אם, למרות כל חולשותיו, כדורגל הוא עדיין ענף הספורט הפופולארי בארץ – לא בו נעוצה בעיית הרייטינג, אלא במי שרייטינג הוא העבודה שלו – אבל למרבה הצער, אנחנו מאמינים למי שמספרים לנו, שהבעיה נעוצה בטעמנו הירוד.

נכון, יש משחקים ברמה נמוכה. אז מה?! אי אפשר לעשות מזה טלוויזיה טובה?! ברור שאפשר. ולא רק זה, משחקים גרועים הם הרבה פעמים חוויה מצחיקה, מלהיבה ומרתקת הרבה יותר ממשחקים איכותיים – חוויה שיכולה להפוך בקלות לתוכן מעולה לטלוויזיה – רק שיותר קל להגיד, שמשחקים כאלה לא ראויים לשידור, או לא שווים את ההשקעה, ולתקוע לנו עוד שנתיים של ליאור שליין מנסה להצחיק בלייט פריים.

בקבוצות שוליים יש דמויות צבעוניות, שחקנים שעולים למגרש תוך כדי כיבוי סיגריה, קהל ייחודי, הווי שכונתי, יריבויות אזוטריות – יש כאן את כל מה שצריך כדי לייצר כל ז’אנר טלוויזיוני שרוצים: מריאליטי פרוע ועד דרמה קומית איכותית בסגנון HBO, אבל צריך בשביל זה כישרון, יצירתיות והבנה – גם בכדורגל וגם בטלוויזיה – מה שכנראה חסר בגופי השידור שלנו, שממשיכים לקשקש על זה שאין באז. תשדרו כמו שצריך, ותראו איזה באז זה עושה…

הנחת הבסיס צריכה להיות, שאנשים בארץ אוהבים כדורגל, ורוצים לצרוך אותו – גם במגרשים, וגם בטלוויזיה, וגם ברדיו וגם באינטרנט… אם אנחנו לא באים למגרשים, זה בגלל מחירי הכרטיסים, ובגלל רמת המתקנים, ובגלל לוחות הזמנים; אם אנחנו לא רואים את זה בטלוויזיה, זה כי השידור לא מספיק טוב, וכי הערוצים הייעודיים יקרים מדי, או כי מישהו משדר באותו רגע משהו יותר מעניין.

אם היינו בוחרים לאהוד קבוצות רק לפי איכותן, בכלל לא הייתה הצדקה לכדורגל ישראלי, כי אם להודות על האמת, גם המפוארים שבמועדונינו הם לא משהו לעומת קבוצות הבונדסליג או הפרמיירליג – ועדיין, כולנו קשרנו איכשהו את גורלנו לאיזה מועדון ישראלי מצ’וקמק, שאנחנו עוקבים אחריו בשקיקה, גם אם הוא בליגה א דרום – כך שרמה היא לא הדבר היחיד שמעורר עניין בכדורגל, ובוודאי לא בזה המקומי…

בשישי אחה"צ, נפתחה עונת 2008-09 בליגה הלאומית, ואנחנו לא זכינו לקבל שידור חי ממגרשיה הצנועים, כי במקום לעשות טלוויזיה, גופי השידור שלנו החליטו לעסוק בפרשנות ספורטיבית. חבל. מי שמכיר את הליגה הזו, כולל הקבוצות שהתווספו אליה מהארצית לשעבר, יודע שיש שם את כל מה שצריך בשביל אחלה משדר לשישי אחה"צ, ובטח כמתאבן חביב לליגת-העל – כזה שיכול היה להתחרות בקלות במתאבנים שהתבשלו באותה שעה בערוצי הברודקאסט, במטבח של אהרוני, חיים כהן או של שגב משה…

"עבר עוד חורף מי יודע את אולי שונה/ מתעייף, מאבד כבר את האמונה/ אנשים מצביעים. הוא לבד היא נעלמה/ ואני, כמו שוטה, שוב קורא בשמה. שוב קורא בשמה…" ("אהובתי". מילים: אורלי זילברשץ-בנאי ויובל בנאי)

פרולוג: יואו איזה אוסול, עלינו ליגה – אנחנו בלאומית

08/05/09 בשעה 17:55 זה קרה: אבי גורן השופט במשחק בין הפועל מרמורק למכבי בת-ים נעץ בפיו, כנהוג לומר, את המשרוקית, ובשריקה חדה הודיע רשמית על סיום המשחק. על פי חישוב מתמטי מהיר שערכו יושבי יציע סכך המרמורקי (אין לי מושג מהו מקור השם "סכך", ורק כניחוש, זה אולי בגלל שמעל ראשי האוהדים משתרעות שאריות ממה שהיה בימים של טרם עמדת שידור של הטלוויזיה), מעבר לכל ספק, השגנו את מניין הנקודות שמספיק לנו לעלות לליגה הלאומית חזרה אחרי 22 שנה (ותודה רגשית מיוחדת לאבי לוזון שהגדיל, רק בעבורנו, את הליגות).

חמש דקות לאחר מכן, בחדר הלבשה מיוזע, הבנתי טוב יותר מתמיד את משמעות הביטוי "אין שמחה כשמחת עניים". ביחד עם עוד עשרות אוהדים המתופפים כל אחד על מה שנקלע לידיו (אם אני זוכר נכון, אני דפקתי בטרוף על לוח התדרוכים של עופר פביאן המאמן שהעלה אותנו) תוך כדי שירה פרועה על באמת של שירי עידוד מקוריים (אין לשכוח כי למרמורקים נציג של כבוד בזמר העברי, אייל גולן המלך) וצעקות "שהחיינו" – כך חוויתי את מהות האהבה האמיתית לקבוצת כדורגל – אהבה עמוקה – כזאת שבאה עמוק משיפולי הבטן.

באותם רגעים מאושרים לא עניינו אותי באופן אישי, או את אף אחד אחר מן האוהדים המזמרים, מושגים כמו זכויות שידור/כדורגל מקצועני/ תקציבי סף, או השאלה: האם יש מקום לקבוצה שכונתית קטנה כשלנו בליגה הלאומית. רגעי האושר המזוקקים, שם בחדר ההלבשה, אפשרו לכל אחד ואחד מן השרים לשחזר בעיני רוחו זיכרונות ילדות מאושרים, כאלה שחווה לאורך השנים כאוהד של קבוצה שכונתית קיקיונית. בעיני רוחם של הצוהלים עלו מיטב השחקנים שהתרוצצו לאורך השנים על המגרש במרמורק, שחקנים שרובם יזכרו אך ורק בספרי ההיסטוריה האישים של כל אוהד ואוהד.

מחריב שמחות מקצועי או ריאליסט? קבלו את חננאל עדני

במשרדו הקטן שבמגרש ישב ספון ונוגה ישב המוהיקן האחרון של הכדורגל הישראלי חננאל עדני(הגדול) וביכה את העלייה לליגה הלאומית ואת שירת האוהדים הפרועה בחדר ההלבשה מעל משרדו. כבן גוריון ביום הכרזת המדינה, שידע שהעם חוגג בזמן שצבאות ערב מקיפים את גבולותינו החדשים, כך ידע עדני כי עם גמר החגיגה הספונטנית בחדר ההלבשה יוותר הוא לבדו אל מול מציאות כלכלית בלתי נמנעת ובלתי אפשרית של החזקת קבוצה קטנטנה בליגה של הגדולים. "אין לי מגרש, אין לי כסף מהעירייה, אין לי ספונסרים," כך החצין עדני לאלה שרצו לשמוע, וגם לאלו שלא. "יום ששוננו הוא יום אסוננו" הוסיף עדני בזעקה, "העלייה לליגה הלאומית תוביל בסוף להיעלמותנו".

ההכנות לעונת 2009 -10

ההכנות, כפי שצפה עדני, אכן התנהלו בעצלתיים. לקבוצה עם תקציב כמו של מרמורק לא קיים ולו מרחב תמרון מינימאלי בהחתמת שחקנים. בשונה מקבוצות הפאר המקצועניות, לא צבאו על דלתות המועדון שחקנים יוצאי דופן באיכותם, המבקשים להוביל את הקבוצה האהובה בליגה הלאומית. אפשר אפילו לומר, כי מיטב הסוכנים והסקאוטים טרחו להביא לעדני בעיקר שחקנים חסרי ניסיון המבקשים חשיפה ראשונית ו/או כאלה שכל קבוצה אחרת ויתרה על שירותיהם הטובים.

בסופו של תהליך, כמו תמיד, הצליח השועל הזקן, בליקוט איטי אך עקבי, לבנות סוג של קבוצה, שנראית נחמד. לא פאר היצירה הספורטיבית, אך כזאת שיתכן ותוכל לשרוד בליגה הלאומית – ואחרי הכול, במרמורק, תפילות האוהדים אינן לתהילה או למרדף אחר הכרטיס לליגת העל, אלא להישרדותה הפיזית.

אפילוג: לעולם לא תצעדי לבד

בעוד 48 שעות תישמע שריקת הפתיחה למשחק הראשון שלנו בליגה הלאומית. היריב היא הפועל ירושלים (עמוסת הבעיות משל עצמה). במקרה האופטימי נהיה שם 200 אוהדים במגרש תקני, אך שאינו ביתנו. רחוק מהבית, ורחוק מהלב, נתחיל את מסע ההישרדות שלנו שם, אל מול הסופרלנד של ראשון לציון, ביציעים נוחים, ועם מזנון שאינו של גדעון אהובנו, וננסה להוכיח, כי כמאמר הקלישאה: "הכסף אינו חזות הכול", וכי גם שבט קטן, אך מסור, של אוהדים ראוי לקבל נציגות בפלג המקצועני של הכדורגל בישראל.

לעולם לא תצעדי לבד הפועל מרמורק, וגם עם תצלעי לאיטך ותדדי – אנחנו נצעד שם איתך!

באנגליה שלושת הקבוצות הללו ילכו הכי חזק לאליפות : צ’לסי {פייבוריטית} ארסנל ומנצ’סטר סיטי {כוכבים + נצחון על היריבה השנואה יונייטד} יונייטד וליברפול ינסו להתגנב

בספרד תהיה זאת ברצלונה שתזכה {פייבוריטית} למרות שלל כוכבים מריאל סיביליה וויאריאל, ולנסיה ומדריד ינסו להתגנב

באיטליה האלופה המוחלטת תהיה יובנטוס, אינטר בתקופה טובה ולפי דעתי מקום 2 ריאלי רומא ומילאן ינסו להתגנב

ליגה גרמנית – וולפסבורג {פייבוריטית} שאלקה והמבורג ילחמו עד הסוף, באיירן מינכן וורדר ברמן ינסו להתגנב

ליגה צרפתית – בורדו {פייבוריטית} נאנסי, מארסי וליון ילחמו, מונאקו, אוקזר וראן ינסו להתגנב

בישראל אין פייבוריטית ברורה אבל 4 בטוח ילחמו על המקום ה-1 והם : חיפה, הפועל ת"א, מכבי ת"א ובני יהודה בית"ר תנסה להתגנב

ליגה לאומית – ק"ש והרצליה יעלו ליגה, בני לוד במבחנים

טור זה זה הינו טור דעה בלבד