ארבע שנים עברו עליי בגרמניה לפני שזכיתי לראות את באיירן מינכן בלייב. הקבוצה הבווארית על כל הכוכבים שלה – אריאן רובן, פרנק ריברי, מירוסלב קלוזה ובסטיאן שווינשטייגר – הגיעה לברלין למשחק מול הרטה שלי.  במשחק הקודם של באיירן בברלין, שנה קודם לכן. לא יכולתי להגיע והחמצתי משחק צמרת מעולה בו ניצחה הרטה 1:2. באותם הימים נעה הרטה בין המקום השלישי לרביעי. תקופה קצרה לאחר מכן עלתה הרטה למקום הראשון ושהתה שם כמה שבועות. את אותה עונה סיימה הרטה במקום הרביעי. שנה מאוחר יותר ובאיירן ניצחה בקלות את הרטה בברלין 1:3. הפעם הגיעה באיירן למשחק כאלופה והרטה כיורדת מהמקום האחרון בטבלה. זה היה אחד המשחקים בעלי החשיבות הנמוכה ביותר (אם בכלל היתה לו איזושהי חשיבות עבור מישהו מעבר לחגיגות האליפות בסיום המשחק) בהם צפיתי בחיי. שבעים וחמישה אלף צופים, הכוכבים הגדולים של הבונדסליגה ואין בשביל מה לשמוח, אפילו לא עם שער השוויון הזמני של אדריאן ראמוס.

ביום שישי, בשעה 18:00, תיפתח עונת 2010/11 של הבונדסליגה השניה. הרטה מארחת את רוט וייס אוברהאוזן שעלתה לפני שנתיים לליגה השניה. את שעת המשחק אני דווקא מחבב. מגיעים ישר מהעבודה, שותים בירה עם החבר’ה הקבועים ביציע, יש אפילו מסיבת פתיחת עונה במתחם האולימפיה שטדיון. ככה צריך לפתוח את סוף השבוע, עם כדורגל. חבל שזה לא יקרה יותר מדי, מפני שהשעה המרכזית למשחקי הליגה השניה היא שבת, 13:30. איך אפשר לשתות בירה בצהרי היום אם קמתי שעתיים קודם? מזכיר לי את משחקי ליגה ב’ ו-ג’ בהם צפיתי בארץ, בשעות מוזרות של השבת. אבל יש מטרה, והיא עליית ליגה, שתשמח מאוד את כולנו, תחזיר את הרטה ברלין לבמה הראויה לה בכדורגל הגרמני ותגאל אותנו ממשחקי הצהריים.

מאיפה באתי ולאן אני הולך?

הירידה של הרטה לליגה השניה הפכה לרשמית במחזור ה-33. הרטה היתה חייבת לנצח את לברקוזן בחוץ כדי שיישאר לה איזשהו סיכוי מעשי במחזור האחרון. זה לא קרה. הרטה סיימה בתיקו והחותמת הרשמית של הירידה הוטבעה. אף פעם בחיי לא ירדתי ליגה, לא בקבוצות בהן שיחקתי ולא עם הקבוצה שלי בארץ. הירידה של הרטה עשתה לי רע. במקום לשחק מול ורדר ברמן, באיירן מינכן, וולפסבורג, שטוטגרט ולברקוזן אצטרך להסתפק באוברהאוסן, גרוייטר פורת’, אינגולשטדט ואוסנברוק. על אוסנברוק דווקא שמעתי, יש לי חבר שחי ועובד שם, והוא מספר שחוץ מעבודה אין באוסנברוק כלום. אבל הוא עובד קשה והרבה, כירורג בכיר, וכדורגל לא מעניין אותו בכלל. אחרים אמרו שזה לא נורא, הרי יש קבוצות בעלות שם בליגה השניה. אי אפשר לזלזל במינכן 1860, בוכום, קרלסרוהה, אנרגי קוטבוס. "שמחת זקנתי", חשבתי באותם ימים, "הרטה באותה חבילה עם כל קבוצות התחתית הפוטנציאליות של הליגה הראשונה, ראש לשועלים, אחלה דיל…".

בסופו של דבר האהדה מנצחת, כמו תמיד. כמובן שקניתי מנוי שנתי, והעונה גם הצטרפתי למועדון חברי האגודה. עכשיו אני משתייך לחמישים ואחד אחוזי הבעלות על המועדון, אני חלק מהרטה, על כל 18,350 חבריה. קיבלתי מהקבוצה תלושי הנחות מפליגות למוצרי נייקי וקניתי זוג נעליים בו אני חושק כבר שנה. הרטה התחזקה מאוד, שמרה על שחקנים חשובים והביאה רכש מעולה. כריסטיאן לל מבאיירן, רוב פרינד ממנשנגלאדבך, ניקיטה רוקוביציה מטוונטה, פיטר נימאייר מברמן, ואלו רק השמות הגדולים. מיכאל פריץ, מנהל הקבוצה, שם כמטרה חזרה לליגה הראשונה כבר בתום העונה. פריץ השקיע מחשבה ברכש ובשחרור, התמקד בשחקנים חופשיים, יצר קבוצה תחרותית גם לליגה הראשונה, השתחרר מחוזים גבוהים (פרידריך, קצ’אר) וסיים את מסע הרכישות והמכירות ברווח של 4,500,000 יורו.

היום אני כבר לא עצוב. הרטה בליגה השניה וזו עובדה. יש עונה שלמה לפנינו, והרמה בליגה השניה ממשיכה לעלות בכל שנה. ברור לחלוטין שתחושת הדכאון התמידית שליוותה אותנו האוהדים בעונה שעברה אחרי אינסוף הפסדים לא תחזור העונה. היום אני מאמין שאם אכן הרטה תעשה את המצופה ותעלה לבונדסליגה תהיה זו שמחה שלא חוויתי אף פעם לפני כן, לא בקבוצות בהן שיחקתי ולא עם הקבוצה שלי בארץ. שתי הקבוצות שלי, הישראלית והגרמנית, התחזקו מאוד במהלך הפגרה. אליפות של מכבי ת"א תשמח אותי מאוד, אבל עלייה של הרטה תביא עימה אושר בל יתואר. אחרי הכל אצטדיון בלומפילד רחוק ארבע שעות מברלין והאולימפיה שטדיון נמצא במרחק עשר תחנות רכבת מהעבודה.

באיירן מינכן. אלופת גרמניה 2009-2010

המשחק הסתיים. באיירן מינכן ניצחה את הרטה ברלין 1:3 וזכתה באליפות באופן רשמי. במה נבנתה במהירות הבזק במרכז המגרש, שחקני באיירן החליפו חולצות, התחבקו עם כל מי שנמצא לידם על הדשא, רקדו קצת פוגו, שפכו גלוני בירה אחד על השני ורק ואן חאל הצליח להתחמק בסיבוב הראשון מבירה על ראשו, התחמקות שהחזיקה מעמד רק עד הסיבוב השני, במהלך הקפת הנצחון עם צלחת האליפות. ואן חאל סיים את הערב עם ראש וגוף מדיפים ארומת אלכוהול. כל שחקני באיירן הדיפו ניחוחות שכרון הנצחון.

שחקני הרטה ירדו מהר מאוד לחדר ההלבשה. אם הם עוד חשבו שהקהל יכבד אותם עם סיום העונה הם טעו. השחקנים שהתקרבו ליציע המזרחי תוך מחיאות כפיים זכו בתגובה לקללות ומחאות. עונת 2009/10 היתה עונה נוראית לאוהדי הרטה. מבין חבריי הייתי היחיד שהגיע למשחק הבית הראשון של הרטה מול האנובר, שהיה גם נצחון הבית היחיד של הרטה העונה. אין אוהד כדורגל שיכול להיות מרוצה מעונה שלמה ללא נצחונות בית, מסיבוב שלם עם שש נקודות בלבד, עם נצחונות מרשימים ומכעיסים כאחד של 0:3 ו-1:5 בחוץ לעומת הפסדים מגוחכים בשניות הסיום מול יריבות התחתית תוך הפגנת יכולת ירודה. זה אמנם רק כדורגל ואנחנו נמשיך להגיע למשחקים גם בליגה השניה, אבל יש גבול, ושחקני הרטה עברו אותו. תצוגה מפסידנית כמו שחווינו העונה לא אאחל לאף אוהד כדורגל.

משחק אחרון לאדריאן ראמוס והרטה בליגה הראשונה

את באיירן דווקא יכולתי להעריך הרבה יותר. הבדלי הרמות היו ברורים וחדים. נדמה היה כל העת שהכל תלוי בבאיירן. ירצו – יביסו את הרטה. לא ירצו – ינצחו בקטן. ומה שלא יעשו – ינצחו. זכיתי לראות את פרנק ריברי, מגדולי השחקנים שראיתי ללא מדיומים תקשורתיים החוצצים בינינו. יכולת וירטואוזית וכושר גופני מרהיבים. זכיתי לראות את אריאן רובן, השחקן הגדול שראיתי בחיי. החיתוך שמאלה לאמצע המגרש, השליטה המוחלטת בכדור, ראיית המשחק המרהיבה, הליכת הברווז המצחיקה, הדרישה לכדור בכל רגע, הבעיטות המרהיבות לשער והשערים – מעולם לא ראיתי שחקן שכזה, ועוד במשחק "ידידות". זכיתי גם לראות את יורג בוט. אולי הוא לא מגדולי שחקני גרמניה, אבל הילד בן 35 ומתעופף מקורה אחת לשניה כמו קסיאס בצעירותו, והקריאות "בוט! בוט! בוט!" של אוהדי באיירן אחרי כל הצלה שלו רק מגבירות את ההתלהבות.

המשחק עצמו לא ייזכר בספרי ההיסטוריה כבעל עניין רב. במחזור הלפני אחרון הרטה ירדה ליגה ובאיירן הבטיחה את האליפות. לבאיירן עוד היה חשוב איכשהו לסיים את העונה עם נצחון ולחגוג את האליפות בצורה הראויה לאלופה גאה, מה גם ששני אתגרים לא פחות חשובים – הגביע הגרמני וגמר ליגת האלופות – ממתינים לה בשבועיים הקרובים וכל נצחון תורם לגיבוש ולאמונה העצמית. מה היה להרטה? גם נצחון שלה לא היה מחלץ אותה מהמקום האחרון. כל שחקני הרטה היו כבויים לחלוטין. אף שחקן לא הראה רצון אמיתי לנצח או להילחם על ניצחון. ולא רק השחקנים – לפרקים לא הבנתי בשביל מה הגעתי בכלל לאצטדיון באותה שבת. לא היה לי חשק להגיע, המשחק לא באמת עניין אותי, אפילו הבירה לא נעמה לחיך, ועשרים דקות מפתיחתו כל שרציתי היה שיסתיים. אוהדי הרטה ביציע המזרחי לא הניפו דגלים וצעיפים ולא שרו ועודדו כמו שעשו בכל משחק בית בעונה המקוללת הזו. האצטדיון נדם ורק לקראת סיום המחצית הראשונה החלו אוהדי באיירן להשמיע את קולם בקריאות "אנחנו האלופים", קריאות שלא הפסיקו עד לשריקת הסיום.

מה שיפה בכדורגל הגרמני הוא יכולת הפירגון. באיירן זכתה באליפות בברלין ואף אוהד הרטה לא עזב את האצטדיון עד לאחר טקס הענקת צלחת האליפות. ההערכה לכדורגל טוב היא רבה, גם אם זה לא מגיע מהקבוצה האהודה, ובאיירן אינה אהודה על רוב אוהדי הקבוצות האחרות בגרמניה. בעיתוי נדיר זכיתי להיות עד ממקור ראשון לחגיגות האליפות של אחת הקבוצות הטובות באירופה כיום. העונה הבאה תהיה אחרת. כולי תקווה שאחגוג עוד אליפות בעונה הבאה, זו של הליגה השניה, זו שתעלה את הרטה חזרה לליגה הראשונה. שרק לא אתבדה.

יאללה, מונדיאל!!

הדקה ה-59, לברקוזן מפגרת 1-0 בביתה מול הרטה ברלין אחרי שער בבעיטה מהאוויר משישה עשר מטרים של רפאל. בוכום מפסידה לבאיירן מינכן, נירנברג מפגרת מול המבורג. שרק יישאר ככה עד הסוף. במצב הזה יש סיכוי שהמחזור האחרון יהיה מכריע עבור הרטה, וכששאלקה מפסידה כפי הנראה לורדר ברמן זה אומר שלבאיירן תהיה את האליפות בכיס כשהיא תגיע לברלין, ואז אולי המלחמה האחרונה של הרטה תכריע את גורל המשחק לטובתה. לא הכל אבוד!

כדור קרן אחד דקה מאוחר יותר ומנואל פרידריך אחד שהשווה בנגיחה חיסלו את הסיכויים. הרטה עוד ניסתה לעשות משהו אבל כמו תמיד אחרי ספיגת שער קיבלו השחקנים פיק ברכיים ואיבדו את הצפון. פתיחת המשחק המדהימה וההחמצות מסמרות השיער של הרטה הפכו לזיכרון רחוק. בדקה ה-92 קיבל אדריאן ראמוס כדור בצד ימין של רחבת לברקוזן, עבר את המגן ומצא את עצמו לבד מול אדלר. עשרה מטרים משמאלו המתין גקאס למסירת רוחב שתעמיד אותו לבד לגמרי וחמישה מטרים מול שער ריק. ראמוס שלח את הכדור לתוך הרחבה. חזק מדי, גקאס לא הצליח להגיע אליו, כדור חוץ ללברקוזן. השופט שרק לסיום המשחק. הרטה ברלין ירדה רשמית לליגה השניה.

אוהדי הרטה. יורדים כיתה

כמה צ’אנסים אפשר לתת לקבוצה אחת? במשך כל העונה קיבלה הרטה מתנות מיריבותיה לתחתית בדמות הפסדים ובכל פעם בעטה הרטה בדלי. במשך כל העונה היו להרטה משחקים מכריעים באצטדיון הביתי. במשך כל העונה השיגה הרטה נצחון ביתי אחד בלבד. בליגה השניה מתחילים רבים מהמשחקים בשעה 13:00. זה מזכיר לי את תקופתי במכבי ת"א והפועל חולון. בשעות האלו החלו משחקי הנערים והנוער. אז כשחקן אולי זה נוח לשחק מוקדם, אבל כאוהד קשה לי לדמיין את עצמי לוגם בירה ראשונה בחצי היום, ועוד במשחקים מול קבוצות עלומות כמו אוברהאוסן, גרוייטר פורת’ ופאדרבורן. כן, יש כמה שמות מוכרים יותר בליגה השניה כמו ארמיניה בילפלד, אנרגי קוטבוס, מינכן 1860 וקרלסרוהה, אבל יש גם עולות חדשות לליגה – אאו ואוסנברוק. יו, זה מעניין.

ואולי באמת הליגה השניה היא מה שהרטה צריכה אחרי עונה קטסטרופלית. כל השחקנים הבכירים יעזבו – דרובני, פרידריך, קצ’אר, גקאס, קוביאשווילי, הובניק, פון ברגן, אולי גם רפאל וראמוס – וזה הזמן לנקות את האורוות, להביא שחקנים מחוייבים יותר, לוחמים שיחזירו את הרטה ברלין תוך עונה אחת לליגה הראשונה. הרטה ברלין לליגה השניה היא מה שבאיירן לליגה הראשונה – מי שלא אוהד שלה שונא אותה וכולם רוצים לנצח אותה. הליגה השניה היא ליגה שרק הולכת ומתחזקת מעונה לעונה. שחקנים בכירים מגיעים אליה מכל אירופה והתקציבים גדלים. זה לא יהיה קל, אבל אם זה יסתיים בחזרה לליגה הראשונה לא תהיה שמחה מתוקה מכך. בוודאי שזו תהיה שמחה גדולה יותר מהמקום הרביעי של העונה שעברה.

מבחינת הרטה, כל המפה משתנה

בשבת הקרובה מגיעה באיירן מינכן לברלין. את הנצחון של הרטה על באיירן בעונה שעברה לא זכיתי לראות, חליתי ונשארתי בבית. העונה חיכיתי למפגש בקוצר רוח ובשבת אהיה שם. לצערי הרב הפך האירוע ממשחק רשמי בעל משמעות קריטית למשחק ידידות. הרטה ירדה ליגה, באיירן זכתה באליפות. אם שאלקה תנצח בשבת ובאיירן תובס 0-17 תזכה הרטה באליפות. ממש… המשחק גם לא ישפיע על קבוצות אחרות, אין לו עוד שום חשיבות. באיירן תרצה בכל מאודה לנצח ולחגוג את הקפת האליפות עם ניצחון, כיאה לאלופה. ואם הרטה תנצח? אז מה, זה כבר ממש לא משנה, נצחון לא יתן טעם טוב לירידה, זה יהיה נצחון אחד מאוחר מדי.

שתי דקות לאחר סיום המשחק התפכחתי. הגורל היה ברור, השאלה היחידה שנשאלה היתה מתי. ואולי טוב שכך, לפחות התקוות המדומות התנפצו לבלי שוב. מעתה כבר אין צורך להאחז בעוד שביב סיכוי, כבר לא חולם על הצלחה פתאומית שתגיע יש מאין ותהיה רחוקה מלשקף את העונה כולה. זה נגמר, זה עבר, בעונה הבאה יהיה מחיר המנוי זול יותר. הנה, בבקשה – יש גם טוב בירידה!

בכל אשמה שאלקה.

שאלקה 04. אשמים בכל

שבת, שישה עשר במאי 2009. מחזור 33 עמד לצאת לדרך. הרטה במקום השלישי עם 62 נקודות, שטוטגרט רביעית עם נקודה פחות, באיירן מינכן ו-וולפסבורג עם נקודה יותר. שאלקה בכלל במקום השמיני, מסיימת את העונה שלה די מוקדם. מחזור קודם לכן ניצחה שטוטגרש בגלזנקירשן את שאלקה ושמרה על פער נקודה מהרטה שניצחה את קלן, גם כן בחוץ. מזה שלושה משחקי בית האצטדיון האולימפי בברלין מלא עד אפס מקום במשחקי הרטה, על כל 74,228 מקומות הישיבה בו. הכל היה מוכן לנצחון על שאלקה, שמירה על פער של נקודה אחת לקראת המחזור האחרון, ריצה לאליפות עד הסוף ולכל הפחות המקום השלישי וכרטיס לליגת האלופות.

שבת, עשרים וארבעה באפריל, 2010. כל כך הרבה משחקי "הזדמנות אחרונה" היו להרטה ברלין העונה, בעיקר בסיבוב השני. לכל משחק גורלי שכזה הגיעה הרטה אחרי סדרת נצחונות מרשימים, תמיד בחוץ, תמיד בהפרש של שלושה שערים לפחות. בכל משחק גורלי איבדה הרטה את הראש והפסידה. כך היה מול הופנהיים (2:0), נירנברג (2:1) ושטוטגרט (1:0). הרטה לא נותנת לעצמה צ’אנס אבל הליגה כנראה לא מוכנה לוותר על הרטה בכזו קלות ומספקת לה עוד משחק הזדמנות אחרונה, בבית מול שאלקה. רק שהפעם זו לא שאלקה של העונה שעברה. הפעם זו קבוצה שרחוקה שתי נקודות מהמוליכה באיירן. פליקס מגאת אמר שבאיירן לא תנצח עד סוף העונה, אמר וצדק – רק תיקו מול מנשנגלדבאך. ומה מתאים יותר לשאלקה מאשר נצחון בברלין?

עונת 2009 היתה מדהימה לכל הדעות. אצטדיון כמעט מלא בכל משחק, אווירה של צמרת, נצחונות מול כל הקבוצות הגדולות בבית, אפילו בירה חינם במשחק הבית האחרון לאותה עונה, אותו משחק מול שאלקה. קיבלנו קופונים בכניסה למתחם, אספנו את חצי הליטר שלנו ונכנסנו לאצטדיון, מוכנים לעוד חגיגה אחת של הרטה. זה לא מה שראינו. המשחק כולו נראה שייך לספרה אחרת, כזו של פלייאוף אמצעי של הלוזון ליג. לא היה כדורגל, לא היו התקפות, היה משעמם. זו היתה ההזדמנות של הרטה לעשות משהו שהיא אף פעם לא עשתה, לסיים במקום השלישי לכל הפחות ולכו תדעו, אולי אפילו שני מקומות יותר. תיאורטית ומעשית זה היה אפשרי, אבל זה לא מה שקרה. תיקו אפס משעמם, נצחון של שטוטגרט והיא קפצה מעל הרטה למקום השלישי, נקודה אחת יותר.

הפעם לא חילקו קופונים. בפעם שעברה זה קרה אחרי ששלושה משחקים רצופים היה האצטדיון מלא, ופאל דרדאי, שחקן הקבוצה, מימן 55,000 ליטרים של בירה כאות תודה לאוהדים. הפעם הגיעו רק 60,000, פחות מאשר מול נירנברג. אני יודע עם מי יש לי עסק העונה, הרטה לא מתפקדת, יש לה נצחון ביתי אחד בלבד ומתחילת הסיבוב השני כבשה רק שני שערים בבית. ככה לא נשארים ליגה בשום יבשת בעולם. אבל כמו תמיד היציע המזרחי לא מפסיק לשיר, אלפי הדגלים מתנופפים, השירה מרעידה את האצטדיון ושוב עולה מעט אופטימיות. הרי לא יכול להיות שגם הפעם לא יאכלו השחקנים את הדשא, אם לא בשבילם לפחות בשביל הקהל שלא עוזב את הקבוצה לרגע. אז זהו, שיכול להיות, וזה מה שהיה.

מחזור אחרון לעונת 2009, שטוטגרט מול באיירן, הרטה נסעה לקרלסרוהה שירדה ליגה שני מחזורים קודם לכן. בסיבוב הקודם הביסה הרטה את קרלסרוהה 0:4 במשחק חד צדדי לחלוטין. אבל הפעם משהו קרה להרטה. התיקו אפס הוציא אוויר לשחקנים וככה נראתה הקבוצה במחזור האחרון. שטוטגרט הפסידה לבאיירן, מה נשאר להרטה? לנצח את האחרונה בטבלה, להעפיל למקום השלישי ולשחק בצ’מפיונס בעונה הבאה. הרטה הובסה 4:0, אבל עד היום ברור כמעט לכל אוהד שהכשלון לא היה באותה תבוסת חוץ – הכשלון החל בתיקו אפס מול שאלקה, התבוסה בקרלסרוהה היתה רק אקורד סיום צורם.

יורדים?

בדקה ה-87 בעט הייקו וסטרמן כדור לרשת. שאלקה מובילה 0:1. זה בדיוק מה שקרה כל העונה – הרטה מחזיקה מעמד, מראה ניצוצות, אני מת כבר לראות כדור שלה ברשת, ותמיד זה הכדור של האורחים שנכנס ומכניס עוד תוגה ללב ולחץ לחזה. בסיום המשחק לא יכולתי לקום וללכת כמו אחרי כל הפסד העונה, נשארתי במקומי דקות ארוכות, הרבה אחרי שהאצטדיון התרוקן מיושביו. עמוק בפנים זה הרגיש כמו הסוף. ההיסטוריה של הבונדסליגה מקטלגת את שאלקה והרטה כאויבים. לא ברור לי למה, אני רק יודע שככה זה. אויבים או לא, גם העונה זימן לנו הגורל את שאלקה למשחק "ההזדמנות האחרונה" האחרונה בהחלט, וגם העונה, בדיוק כמו בעונה שעברה, כשלה הרטה לעשות את ההבדל ולנצח. והרי אם הרטה היתה מסיימת את עונת 2009 במקום השלישי היא היתה מתחזקת, שחקנים היו רוצים להגיע אליה, ליגת האלופות וכל זה. אבל הליגה האירופית לא מרגשת את שחקני החיזוק יותר מדי, יש 7000 קבוצות במפעל הזה בכל שנה, יש לאן ללכת. אם רק היתה הרטה מנצחת אז את שאלקה ממש לא היה משנה אם היא היתה מפסידה בקרלסרוהה 18:0 – הרטה היתה מסיימת שלישית.

שמעו בדיחה: ילד שואל את אביו: "אבא, מה ההבדל בין תיאורטי למעשי?". האב חושב לרגע ושולח את בנו לשאול את אמו ואחותו אם היו מוכנות לשכב עם השכן תמורת אלף דולר כל אחת. הילד הולך, שואל, חוזר לאביו ואומר לו שהן מוכנות. ואז אומר האב: "תיאורטית יש לנו 2000 דולר בכיס, מעשית יש לנו שתי זונות בבית". אז בלי הכללות כמובן ובמחילה מראש מכל הנשים שקוראות את הפוסט, אבל ככה זה – תיאורטית היתה יכולה הרטה להפוך עוד עונה למאושרת עבור כולנו. מעשית נפגוש את קרלסרוהה כבר בעונה הבאה, ולא בגלל שקרלסרוהה עלתה ליגה. אה, וגם דרבי ברלינאי. שמחת זקנתי.