ירושלים מרובה בתושבים, דתות, רבדים, אמונות, נופים ושכונות. אתמול נחשפתי לשכונה חדשה, שכונה ושמה טדי.

נתחיל בגילוי נאות – הכותב הינו אוהד מכבי נתניה.

דוד אמסלם. כל הסופרלטיבים

צפיתי במשחק בין בית"ר לנתניה שהסתיים בנצחונה של בית"ר בתוצאה המכובדת (עבור הירושלמים) 1-3 לטובת בית"ר. המוני סופרלטיבים נשפכו אודות המשחק של בית"ר ואת רובם שייכו לעוזר המאמן, דוד אמסלם, שקיבל מינוי זמני למאמן הראשי של הקבוצה בעקבות עזיבת יצחק שום. אני ממש לא מחסידיו הגדולים של יצחק שום, שעל אף הישגיו לאורך הקריירה, לא הצליח לשכנע אותי שהוא מאמן בעל אג’נדה חזקה, ויותר עצוב, לא הוכיח שהוא מסוגל לשלוט בחניכיו, ואני לא מתכוון ליחסי מרות שהוא יכול להפעיל מתוקף תפקידו, אלא שליטה המגיעה כתוצאה מהכבוד אותו רוכשים לו שחקניו. כן, המושג הזה קיים בעולם, ושחקנים בעולם בדרך כלל מכבדים את הסמכות שנקראת מאמן וקוראים לו "coach" ולא מעיזים לפנות אל המאמן בשמו הפרטי, ובטח שלא בכינויים כמו "שומי" או "רובן".

שכונת טדי

מה שראיתי זאת שכונה בהתגלמותה ! שחקנים עשו ככל העולה על רוחם. לא ראיתי את הנשמה שדיברו עליה במהלך השבוע ומיד בסיום המשחק, ראיתי קבוצה של אנשים שאוהבים להיפגש בימי שישי בצהריים במגרש השכונתי ומשחקים בשביל ההנאה שלהם. הפעם הם פשוט עשו זאת במתקן קצת יותר נחמד – אצטדיון טדי. לא, אין בזה שום רע, להיפך, אני מעודד חשיבה שמחה. כדורגל הוא בסך הכל אירוע תרבותי, והלוואי ויהיה משופע בחיוכים לצד התחרותיות והנאה לצד האיכות המופגנת.

כדורי עקב, חוסר משמעת טקטית, נסיגה לאחור ומתפרצות – זה מה שראיתי אתמול מבית"ר ירושלים. אם נתרגם את זה לשפה מקצועית, מה שראיתי זה חוסר ביד מכוונת, וצירופים רבים של אילתורים שיצרו ביחד סוג מוזר של משחק התקפה. לא כל קבוצה צריכה להיראות כמו הפועל תל אביב והנעת הכדור המשומנת שלהם, אך איכות השחקנים המצויה בקבוצה מהבירה מאפשרת, ללא כל ספק, העמדה של קבוצה שתציג כדורגל איכותי ותיאבק ללא שום ספק על אחד מארבעת המקומות הראשונים.

מכבי נתניה. אינה מאמינה בעצמה ובעלת סף שבירה נמוך

המזל של בית"ר ירושלים הוא שמולה ניצבה מכבי נתניה. קבוצה שלדעתי אינה מאמינה בעצמה ובעלת סף שבירה נמוך. כל עוד מכבי נתניה נמצאת במצב של שיוויון או יתרון, הקבוצה נותנת את הנשמה ונאבקת, ולראיה הנצחון היפה שהשיגה בשבוע שעבר מול מכבי חיפה. לעומת זאת, כאשר הקבוצה סופגת שער, הרוח יוצאת ממפרשיה והיא נשענת על התקפות מתפרצות, ואז מגיעה לידי ביטוי העובדה המצערת שהתקפת הקבוצה לוקה בחסר.

אין לי את הנתונים הסטטיסטיים של אחוזי השליטה בכדור במשחק הזה, אך אני משוכנע כי מכבי נתניה החזיקה זמן רב יותר בכדור. לצופה שאינו אוהד כדורגל לא היתה עובדה זו צורמת, אך כאוהד שצופה בכל משחקי הקבוצה (כמעט…), לצערי אני לא יכול להגיד שזו תכונה שמתארת את מכבי נתניה. נתניה אינה מרבה לשלוט בכדור, אפילו במשחקי הבית שלה, ואפילו כאשר הקבוצה הניצבת מולה היא מתחתית הליגה. מכבי נתניה היא קבוצה יותר תכליתית, ברגע שהיא גונבת את הכדור מהקבוצה היריבה, היא יוצאת חזק קדימה ומכאן נובע כוחה. עצם העובדה שהיא שלטה בחלקים רבים של המשחק מלמדת על המצב הלא טוב של בית"ר ירושלים, שאיכות שחקניה עולה על אילו מנתניה במספר דרגות. אני מוכן להסתכן ולומר שתצוגה נוספת כמו זו שראיתי אתמול מבית"ר תוביל להפסדים במשחקים מול קבוצות עם קצת יותר אמונה עצמית, שלא לומר מסתכנת בתבוסות.

ברק יצחקי. שלושער

אז מכאן אני פונה, ראשית, לאנשי בית"ר ירושלים – מדובר בקבוצה עם קהל אוהדים אדיר, מתקן מצויין, מחלקת נוער מסודרת ופוטנציאל כלכלי טוב מרוב הקבוצות במדינת ישראל. תפסיקו עם השכונה ! גם אם כרגע המצב הכלכלי אינו מזהיר – שמרו על תדמית הקבוצה ועל כבודכם !

מאיר איינשטיין, זאביק זלצר, כתבי ידיעות, מעריב, ספורט5, one וכל היתר – אל תמהרו לכתור כתרים, תעשו הפרדה בין מקצוענות לשכונה, תמדדו דברים בצורה שכלתנית ולאורך זמן, ואל תמהרו לכתור כתרים אחרי מופע עקבים בודד של ברק יצחקי. זה לא כדורגל שמח עם "נשמה", זה צירוף מקרים של שוער ביום גרוע, יריבה שלא מספיק מאמינה בעצמה וגולים קלים שנכנסו מכמעט שום דבר מול הגנה שלא מכבדת את עצמה.

יהיר, עקשן, מרוחק, שמרן, שבוי בקונספציה, מתנשא, קר, מנוכר, חסר אנרגיות, ציני, משמר טעויות היסטוריות, לא מסתגל לשינויים, מובל ולא מוביל, חסר מעוף, לא חדשני, לא יוזם, כבד, מגושם, מלא בעצמו ו…משעמם.

מי זה ? דרור קשטן ? כמובן. אז למה אני מתלבט ? האם מדובר בשאלה רטורית ? לא בדיוק. אם ניקח את שלל התכונות שציינתי ונעשה להן הסבה ללשון נקבה, נקבל תמונה עגומה יותר – קווים לדמותה של נבחרת ישראל.

מי הצליח ומי נכשל פה ? נבחרת ישראל שלנו, זאת שמייצגת את המדינה שלנו, את הפטריוטיות שלנו, את הכמיהה שלנו להצלחה, לקידמה, להובלה, נפלה במלכודת המאמן הלאומי, שהצליח בדרכו שלו להנחיל לנבחרת תכונות אופי המתארות אותו עצמו ואין אדם קרוב מאשר לעצמו. אין ספק, טביעת אצבעו של דרור קשטן מורגשת בכל צעד ושעל, כשאני רואה את הנבחרת שלי, אני רואה את המאמן הלאומי ולצערי אני לא שמח עם מה שאני רואה. אין לי דבר אחד כנגד דרור, להיפך, אני חושב שהוא מקצוען אמיתי, איש שחי ונושם כדורגל, איש עם דרך ואמונה בצדקתו, אך גם איש עם עקרונות, ועקרונות לעיתים מתנגשים עם הצורך להתאים, לכוונן, לשנות ולהעיז. העקרונות גוברים על הכל, "אני אוכיח שכולם טועים ואני צודק" זה משפט שאני שומע את דרור אומר בין השורות כשהוא מדבר וגם כשהוא שותק.

8749 אנשים הטריחו עצמם לאיצטדיון רמת-גן אמש, קרוב לרבבה שהעדיפה לוותר על פרק נוסף של המסטיק שנקרא "הישרדות" והעדיף להתעטף בצעיפים כחול לבן ולהגיע לאיצטדיון ה"אנטי כדורגל". אני כבר לא יודע מי הביצה ומי התרנגולת, אבל יש משהו סימביוזי בין האיצטדיון הגרוע לתצוגות הכדורגל הגרועות באיצטדיון הזה. הנבחרת האחרונה שהצליחה בשנת 2009 להשאיר את חותמה בתצוגת ענק היתה…הנבחרת של מדונה. רציתי, באמת שרציתי שננצח, שנעשה את הצד שלנו בצורה המיטבית ונשאיר את היתר לאלילת המזל, מרפי ושאר מלאכי שרת. לצערנו לא התרחשו שני הדברים. נכון, אמנם ניצחנו 1-3 אבל בתצוגת כדורגל עלובה, במשחק נרפה, בהתנשאות שחקנינו, בחוסר תעוזה, במשחק הגנה מבוקר ומיעוט שחקנים בהתקפה. למזלנו המולדבים לא ניצלו את אינספור ההזדמנויות שהם הגיעו אליהן ע"י הנעת כדור מסודרת אך עם אימפוטנטיות לשמה באיזור הרחבה.

זהו, סיימתי עם שלב התלונות ומענות, הגיע הזמן לשלב העלאת החלופות. לדעתי, ביום חמישי, לאחר שיסתיים הקמפיין וקרוב לוודאי שלא יתרחשו ניסים, על דרור קשטן להניח את המפתחות על שולחנו של לוזון, להגיע להסדר כספי ולפנות את מקומו למאמן הלאומי הבא. אני ממליץ בחום שייקח עמו את כל הסגל הכושל שלו למעט מספר צדיקים. אולי אני עוכר ישראל, אבל לדעתי הראשון שצריך להודות בכשלון הוא הקפטן, יוסי בניון, לדעתי מדובר בשחקן שהוא OverRated, לא השתכנעתי לאורך כל הקריירה היפה שהוא עושה (בלי שום ציניות) שלבחור הצנום יש יכולות של מנהיג\קפטן. לדעתי מדובר בשחקן מצויין, עם יכולות מסירה מדהימות ויכולת כדרור משובחת, אך עם 0 יכולת להוביל נבחרת. לדעתי, במידה ובקבוצות בהן שיחק לא היו משחקים לידו שחקנים כמו סטיבן ג’רארד, פרננדו טורס וכדומה (המצב היה דומה בסנטאנדר ובווסטהאם רק עם שמות פחות נוצצים), לא היה בכוחו להתבלט. יוסי יודע להבריק כאשר הפוקוס אינו עליו ולא מצפים ממנו להיות הדמות המשמעותית במשחק אלא להבריק מידי כמה דקות. נבחרת שבנויה על יוסי בניון היא לדעתי חוסר בהכרה במציאות הכואבת, ועל כך נפלו הנבחרות של גרנט וקשטן, אולי אם הפוקוס לא היה עליו והציפיות היו לתמורות שונות מהבחור, היה לו יותר קל לבוא לידי ביטוי לתרום ולסייע לנבחרת.

אז מה לעשות ? האם להרים ידיים ?

ממש ממש לא. להיפך, אני אופטימי. אני מאמין בדור הצעיר שלנו, ובגדול. אני מאמין שיש ביכולתו להביא את השינוי. לדעתי יש לפנות באופן מיידי את כל הדור הנוכחי, הדור שצרובה בו תחושת הכשלון והאכזבה ולבנות את מקומם לבחורינו הצעירים. מאור בוזגלו, גיא אסולין, אייל גולסה, מוחמד גדיר, בירם כיאל, אביחי ידין וגל אלברמן צריכים לקבל את המושכות ולהתחיל דרך חדשה, גם אם הם ישלמו בקמפיין הבא את מחיר חוסר הנסיון, זו המשמעות של לבנות משהו חדש, להכיר בעובדה שבהתחלה לא הכל יזרום חלק. הייתי מצרף אליהם מהנבחרת הנוכחית את גילי ורמוט, בן סהר, וה"מבוגרים" ברדה,  יצחקי וברוכיאן. הדמות היחידה במגרש שמצריכה נסיון משמעותי היא לדעתי בעמדת השוער, ודודו יכול לתרום לנבחרת עוד כמה שנים. יוסי בניון יכול להשתלב בהרכב או כמחליף רק אם ייתן במגרש כפי שהוא נותן בליברפול, שם רואים שהבחור מבין מלחמת הישרדות מהי ולא את הנינוחות של מקום קבוע בהרכב שיש לו בנבחרת ישראל.

צומח לנו דור מצויין, כשרוני ומלא אמונה. רואים זאת במשחקיה של הנבחרת הצעירה שמוביל מוטי איווניר (אחלה אופציה לדעתי למשרה הלאומית), תנו לשחקנים החיוביים שחושבים יצירתי וחדשני להוביל את הנבחרת למקומות חדשים ולא לאותו משחק מבוקר וזהיר שאנחנו רואים בעשור האחרון.

ושיהיה לנו בהצלחה

 Loading ...

אנחנו עומדים לסיים את העשור הראשון במילניום החדש, אולם עדיין ישנם דברים שקשה לנו לשנות.

נהג מונית חושב שהכביש זה הבית שלו, שוטר יודע שבכל רגע נתון הוא יכול להפעיל מרותו, פוליטיקאי רשאי לשקר כל עוד לא תפסו אותו, שופט כדורגל פטור מלהסביר לשחקנים מדוע שרק כפי ששרק ושחקן כדורגל צריך להתאמן שעה וחצי ביום, והשאר – יום חופשי. הדוגמאות בלתי נגמרות, אבל בחרתי להתמקד בדוגמא האחרונה.

שחקן בינוני ביותר משתכר כ 100,000$ נטו בשנה, משהו בסביבות 40,000 ש"ח נטו לחודש (ואני מתעלם מתקופת הפגרה בה הוא משתכר כאילו היה מורה במערכת החינוך). מדובר בשכר מכובד לכל הדעות, בטח ובטח לאדם בתחילת שנות ה-20 לחייו. משכורת כזו אני בספק אם מרוויח מנכ"ל בחברה בינונית או מנהל  כספים שעמלו לפחות 2 עשורים בחייהם על מנת להגיע למעמדם המכובד.

ואיך נראה סדר יום של מנכ"ל ?

הוא משכים קום, מבלה 10-12 בתעסוקה מלאה ובלו"ז צפוף להחריד, עונה לשיחות בין לבין, שולח מיילים תוך כדי נסיעה במונית\רכבת\מעלית\מטוס ואפילו מהשירותים, טרוד בענייני החברה 24/7, וחופש? לוקח כמה ימים מרוכזים פעם בשנה. על חופש מחלה אין על מה לדבר…

לעומתו, איך נראה סדר יום של כדורגלן ?

משכים קום בסביבות 10 בבוקר, שותה קפה, עובר על עיתוני הספורט, יוצא לתעסוקה חשובה בבית קפה\קניון\חנות בגדים שחבר אחר לקבוצה פתח, ממשיך לצהריים, מנוחה קלה ולאחר מכן אימון של שעה וחצי. פעמיים בשבוע משנים את סדר יומו ומתזמנים אימור בוקר, מה שאומר שבאותו ערב רצוי שלא ישכח את עצמו בבר שפתח חבר אחר מקבוצה אחרת.

איך נראה סדר יום של מורה במערכת החינוך ?

משכים קום, מטפל בילדים, מגיע לבית הספר לפני התלמידים, מעביר שעות ארוכות בלימוד, חינוך, משמעת, שליטה בקבוצת תלמידים סוררים. בסוף יום לימודים הוא מטפל בבעיות אישיות של תלמידים, בודק עבודות ומבחנים, עונה לטלפונים של הורים מודאגים, נוכח בישיבות בבית הספר ומדווח אחת לתקופה למנהל\ת המוסד. כשמגיע ה-10 לחודש, פותח בעצב את תלוש המשכורת ורואה שם שכר זעום שאמור לתת לו דלק במהלך החודש הקרוב.

אבסורד, אין לי מילה אחרת לתאר את העניין.

מתי כדורגלן בישראל יבין שהוא כבר לא משחק בשכונה, וזה המקצוע שלו, וזאת הפרנסה שלו, וכפי שכל אחד מאיתנו עובד כל החודש, במשרה מלאה, עם שעות נוספות, צרות ודאגות של עבודה, גם כדורגלן צריך להשקיע לפחות באותה מידה, אם לא יותר – בהתאם לרמות השכר המקובלות בעולם הכדורגל. שחקן כדורגל צריך להפנים שמילות השיר "I can’t work from 9 till 5″ אינן חלות עליו.

מה ההמלצות ?

שחקן צריך לסגל לעצמו אורח חיים ספורטיבי. להשכים קום. להגיע למתחם המועדון בשעה בה כל שאר האזרחים נוסעים לעבודה. להקפיד על תפריט מאוזן כפי שקבע הסגל התומך של המועדון. לבלות לפחות 9 שעות ביום במתחם המועדון. לתת 110% בכל אימון, גם אם יש 2 אימונים ביום (רחמנא ליצלן). לטפח באופן עצמאי את הכושר הגופני שלו (המרכיב החשוב בספורט, אפילו לפני הכשרון לדעתי). לעבוד באופן אישי על נקודות החולשה שלו (הגבהות מדוייקות, בעיטה ב-2 רגליים, הרחקות עם כתובת ולא ליציע, נגיחות מדוייקות, ריכוז מול השוער, בקיצור – לא חסר על מה לעבוד). מה לגבי אנגלית ? אולי לקבוע שעתיים בשבוע במתחם המועדון עם שיעורי אנגלית לכל הקבוצה ? איך אנחנו רוצים לשחק באירופה או להחתים מאמן מחו"ל אם השחקנים לא יכולים לתקשר עם המאמן\השופט בשפה הבינלאומית ? מה לגבי משחקי מחשבה ? אולי שישחקו מידי פעם שח-מט או דמקה על מנת לפתח אסטרטגיות ולא רק פלייסטיישן ושש-בש. תרומה לקהילה גם כן אחת מאבני היסוד של הכדורגלן שמשמש מודל לילדים רבים. אפשר להגיע לבתי ספר, בתי חולים, אירועים עירוניים, והכי חשוב – למחלקות הנוער והילדים על מנת לנטוע תקווה בילדים הצעירים.

כשמדברים על שינוי מהשורש בכדורגל הישראלי, על מהפכה של ממש, לדעתי שינוי הרגלי העבודה של השחקנים זה חלק מהעניין. ללמד את הכדורגלנים, כבר מגיל צעיר, שמי שרוצה לעסוק במקצוע, חייב להבין שמדובר באמת במקצוע, להתייחס אליו בהתאם, ולתת את כולו למקצוע שבחר.

ה U.S.OPEN בעיצומו. איזה כיף, איזו איכות, כמה כיף לראות את הרמה המופגנת במשחקים הללו. האוהדים ממלאים את האיצטדיונים, EUROSPORT משדרים משחקים מסביב לשעון, שחקנים צעירים נותנים פייט לאריות הטניס, פשוט עונג צרוף.

יחד עם זאת, אני חש כאילו החזירו אותי 200 שנים אחורה, לממלכה הבריטית, ואני צופה במשחקם של האריסטוקרטים "The LOVE Game".

למה ככה ?

ככה – בגלל האופרציה שמסביב למשחק. כן, עשרות הילדים שעושים הכל על מנת לתת לענקי הטניס להרגיש מורמים מעם. כל אותם מביאי כדורים, אוחזי מגבות ומחזיקי שמשיות שמטיסים אותי הרחק לאחור על פני דפי ההיסטוריה, בהם היה מעמד האצולה ומעמד המשרתים.

האם העולם עצר מלכת בשנת 1851 בכל מה שנוגע לספורט הלבן ? האם אנחנו מכירים ספורט נוסף בו השחקן המיוזע, עושה סימן בידיו, ותוך מאית השניה רץ לעברו זאטוט חמוש במגבת, השחקן מנגב זיעתו ומשליך את המגבת בחזרה על הזאטוט כאילו היה כורסה ישנה במלון דרכים נידח. והזאטוט, האם בעודו מנסה להתייבש מזעתו של השחק, האם יש לו זכות דיבור ?! חלילה ! במידה ויפצה פיו עובד האדמה אחר יתפוס את מקומו והשורר יושלך למחבוש. לאחר מכן, עושה השחקן סימן נוסף לזאטוט אחר, שמגיש לו 3 או 4 כדורים, בהתאם לרצונו של ירום הודו – שחקן הטניס, על מנת שיבחר 2 מהכדורים המוצאים חן בעיניו, ואת היתר משליך בבוז הצידה, והזאטוט רץ בריצת אמוק לתפוס את הכדור וחוזר לפינה, כמנסה להיות דני דין. בתום כל משחקון אי זוגי, ניגשים האצילים אל הספסל האישי שלהם, וזאטוט נוסף, עם קצת יותר פז"מ וכבוד בקרב העבדים, רץ אל עבר הספסל, חמוש בשמשיה על מנת שהאציל לא יסבול מהשמש הקופחת.

והקהל ? אז מה אם הוא שילם ממיטב כספו ? אז מה אם שילם בגמר ווימבלדון 2000$ דולר בשוק שחור על מנת לחזות במאורע ההיסטורי. הקהל, ככל הנראה בשנת 1851 היה מורכב רובו ככולו בכפריים שהורשו לעזוב את עבודתם על מנת לצפות באציל משחק, לקהל אסור לנשום בין ההגשות, אסור לו לקום מהמקום בזמן שהשחקנים חובטים בכדור, ואסור לו לשאוג כאילו מדובר במשחק הלקוח מספורט אחר, רחמנא ליצלן, הכדורגל – משחק החיות.

לא, אני ממש לא סובל, טניס הוא משחק מדהים בעיני. יפה, אלגנטי, מכובד, מתוחכם ומהנה. יחד עם זאת הייתי שמח אם הוא היה מורד מעט אל העם, ונפטר ממנהגי האצילות הנהוגים בו ולקוחים מהמילניום הקודם.

ואגב, המון בהצלחה לדודי, לוי, רם וארליך בראש השנה