בחרתי להתמקד הפעם בשיטה (המוזרה/לא הגיונית/חסרת ערך ספורטיבי/מקולקלת מהיסוד- תבחרו אתם את שם התואר המתאים בעיניכם) שעל פיה מתנהלת ליגת העל שלנו העונה. שיטה שלכל הדעות מעוותת את העקרונות הפשוטים עליהם מושתת משחק הכדורגל.

בשיטת הליגה הנהוגה בעולם הכדורגל (ובכול ספורט אחר, דרך אגב) מספר הנקודות המתקבלות על ניצחון, תיקו או הפסד הוא זהה ולא משנה נגד מי אתה משחק או באיזה שלב של העונה נערך המשחק. משחק הוא משחק הוא משחק. הוא נערך 90 דקות, יש 22 שחקנים +שופט+ שני קוונים+ כדור אחד. יש דברים שלא משנים. מהלכים חוזרים לשופט באירועי מחלוקת כדי שהנרי לא ייגע ביד? לא. נקודה וחצי לניצחון עד מחזור 30 ומשם 3 נקודות לאותו ניצחון בדיוק? בטח… רעיון מעולה, איך לא חשבו על זה קודם??

אז זהו. שכן חשבו על זה קודם. מוזר ככל שזה ישמע, לוזון הוא לא היחיד בעולם ששינוי שיטת הניקוד בצורה כה מעוררת מחלוקת היה נראה לו הגיוני. השיטה הומצאה בליגה השוויצרית ונוסתה שם לפני מספר עונות. נחשו מה? זה לא עבד. השוויצרים הודו בטעות וויתרו על הרעיון לאחר עונה אחת בלבד.

את לוזון כל זה לא מעניין, הוא החליט ללכת על זה ואם זה לא מספיק גם הליגה הבלגית (מה זה הקשר הישראלי בלגי הזה שצץ לו משום מקום בשנים האחרונות?? מאז ימי אוחנה ומכלן לא זכינו לכזו אחווה בין העמים) החליטה העונה לתת צ’אנס לרעיון השוויצרי הקלוקל, מה שרק חיזק את טענותיו שהוא לא ה#@%& היחיד שמאמין בשיטה הזו.

העובדה שלוזון רוצה לעשות שינוי בכול מחיר בלי להתחשב בהשפעות השינוי או בצדדיו השליליים מראה על רצון מגלומני של אדם אחד לשנות את הקיים, רק בכדי שיוכל לומר: הנה לכם, לפחות ניסיתי, לא הייתי כמו קודמיי שדאגו לסטטוס קוו משמים.

דעותיו מושפעות משלושה גורמים:

1) היותו אוהד של קבוצה קטנה וחסרת כל חשיבות (לא יאמן שלפתח תקווה יש שתי קבוצות בליגת העל- פתח תקווה!!!)- ששיטה כזו יכולה רק לעזור לה ולהקל עליה להפתיע ואולי אף להשתלב באירופה בתרחיש כזה או אחר. היא הרי לא תסיים את העונה הרגילה במקום הראשון ותסבול מהשיטה הזו.

2) אגו גדול מדי- לוזון לא יכול לסבול את שחר ואת הצלחותיו. לפעמים בלילה, כשהוא הולך לישון ועוצם עיניים הוא רואה את פרצופו של שחר מחייך מדושן מעונג. וזה הורג אותו. שחר מסמל את כל מה שלוזון לא סובל- הוא אשכנזי, קר, מוערך ומוצלח גם מחוץ לעולם הכדורגל, הוא מנהל למופת המראה לכל הקולגות כיצד יש לנהוג ולהתנהל בעסקי הכדורגל והכי גרוע… הקבוצה שלו מצליחה. לוזון מתנהג כמו ילד קטן ונקמן שאומר: "אם אני לא משחק אין משחק. אם אני לא אברח לליגה ואראה עליונות ברורה עם הקבוצה שלי, אף אחד לא יעשה את זה".

3) כשלון הנבחרת- לוזון הבין בשלב די מוקדם של קמפיין הנבחרת(כמו כולנו דרך אגב) שגם הפעם זה לא הולך לקרות. הכישלון הצורם הזה אחרי ההצהרות (מישהו אמר פה מגלומניה???)  המופרחות וחסרות כל בסיס שפיזר לוזון בעיתונות בדבר העלייה המובטחת גרמו לו להיראות, איך לומר בשפה עדינה??? קצת דביל. והפעם, לשם שינוי, אפילו הוא הבין את זה. אז הוא החליט לעשות מעשה. ולא עניין אותו מאיזה טיב. העיקר שיהיה שינוי. לפעמים אני חושב שהוא החליט לעשות משהו יותר גרוע מקמפיין הנבחרת רק כדי שכשידברו על כהונתו כיו"ר ההתאחדות לא ייזכרו לו את כשלון הנבחרת אלא את השיטה הכושלת שהכיר לליגת העל. כאילו רצה להראות לנו שזה לא הכי גרוע שיכול להיות. שיש דברים גרועים מקמפיין נבחרת נוראי למרות הגרלה נוחה להפליא.

על פי השיטה החדשה לאחר שני סיבובי ליגה בהם כל קבוצה תשחק נגד כל קבוצה משחק בית וחוץ יחולקו הקבוצות לשני בתים. מספר הנקודות של כולן יחולק בחצי, כך שלמעשה ניצחון הקנה עד לשלב זה נקודה וחצי ואילו תיקו הקנה חצי נקודה. בסיבוב השלישי והקצר יותר ניצחון יקנה 3 נקודות ותיקו נקודה, כנהוג בשאר העולם המפותח (וגם המפותח פחות). בוודאי תהיתם מה קורה במקרה שקבוצה מסיימת את הסיבוב השני עם מספר אי זוגי של נקודות. אצל לוזון, כמו שרק הוא יודע ומרשה לעצמו לעשות, גם כאן שיוויון והגינות הם לא חלק מהמשחק. הקבוצות שסיימו במקומות האי זוגיים (1,3,5 וכו’) יעגלו את החצי שהתקבל לאחר חלוקת הנקודות כלפי מטה. הקבוצות שיסיימו שמקומות הזוגיים (2,4,6 וכו’) יעגלו כלפי מעלה, כביכול כדי ליצור עניין בליגה ולצמצם פערים.

השיטה היא גאונית בכך שהיא מחסירה יתרונות ומעלימה חסרונות. הקבוצה שתיקח אליפות לא חייבת להיות הקבוצה עם הכי הרבה נצחונות או עם העונה הכי מוצלחת וזו שתרד לא תהיה חייבת להיות זו שהשיגה את מספר הנקודות הנמוך ביותר אם היינו סופרים את הנקודות בשיטה ה"נורמאלית".

יתרה מכך: במצב היפוטטי בו מכבי חיפה והפועל תל אביב מסיימות את הסיבוב השני שתיהן עם 59 נקודות וחיפה ראשונה בשל הפרש שערים יחולקו הנקודות ב-2, כלומר לכל אחת מהן יהיו 29.5 נקודות. העניין הוא שעל פי השיטה החדשה חיפה תעגל את נקודותיה כלפי מטה: 29 נקודות. ואילו הפועל תעגל כלפי מעלה, משמע 30 נקודות וכך תהפוך לראשונה בטבלה. איך תיראה העונה אם הפועל יקחו אליפות בהפרש של נקודה?

מה הפיתרון? אם היינו חזקים מספיק ומאוחדים היינו מבינים שאין זו גזרה משמיים, זו אינה תורה מסיני ובסך הכול מדובר בגחמה של איש אחד פשוט, כמוני וכמוך, שיכול לעשות טעויות. היינו מתעלמים מהשיטה וממשיכים לספור את הנקודות כרגיל גם בתום הסיבוב השני והיינו מחתימים אירגוני אוהדים שלא יכבדו את השיטה החדשה וייתיחסו לקבוצה כאלופה רק אם סיימה במקום הראשון בחישוב של 3 נקודות לניצחון ונקודה לתיקו לאורך כל העונה. היינו יוצאים לרחובות ומוחים.

אבל אנחנו לא כאלה. אנחנו חלשים ונוטים לקבל את רוע הגזרות המוטלות עלינו.

מה נותר לנו לעשות? רק לייחל להתפלל שבסופו של הניסוי שעורך לוזון על חשבוננו תרד מכבי פתח תקווה ליגה רק בשל שיטת הניקוד החדשה ושלא בצדק ולוזון יאכל את הלב ואת הכובע וכשיעצום עיניים בלילה יראה את יענקל’ה שחר מחייך, מדושן מעונג.

אמריקה הקומוניסטית

מול אירופה הקפיטליסטית

להגיד על אמריקאי שהוא קומוניסט היה יכול להיות עד לא כל כך מזמן סיבה להכניס אותו לכלא. היום זו סתם דרך להעליב אותו.

להגיד על אמריקה שהיא קומוניסטית זו שטות מוחלטת כי המקום הזה המציא את החלום שלפיו אם תעבוד קשה תקבל יותר ואם יהיה לך כבר כסף תוכל מהר מאוד להפוך אותו לעוד יותר כסף. אם אתה חלש סביר להניח שגם תמות כזה. כל זה נכון לגבי כל תחום שתבחרו לבדוק.

ואירופה? אירופה יכולה להתחלק להרבה יותר סוגים של ממשל, גם לה יש צדדים קפיטליסטיים מובהקים, אבל נראה שיש בה יותר מודעות ודאגה לחלש ובהחלט יש בה רעיונות קומוניסטיים, או לפחות סוציאליסטיים שמתקיימים בחיי היום יום (כל החברות הסקנדינביות שלנו למשל) ומנסים ליצור שוויון יחסי בין אלה שיש להם לאלה שהגורל היה פחות חביב אליהם.

אז מאיפה בכל זאת הגיעה הכותרת של הקטע הזה? מהספורט. מהשוואה של מפעל הכדורגל המצליח בעולם: ליגת האלופות, עם מפעל הכדורסל המקביל: ה-אן.בי.איי. מהשוואה של האידיאל שיושב בראשו של ספ בלאטר מול זה של דייויד סטרן.

הראשון מניאק לא קטן שמנסה ליצור טייקונים שיישלטו בעולם ביד רמה וינהלו מונופולים שאותם הוא כבר ידאג לדחוף לנו. הוא דואג כל הזמן שהעשירים ייתעשרו יותר ויוצר פערים חברתיים מטורפים שיתפוצצו לו בפרצוף יום אחד (אני אומר בתקווה ובלי טיפת אמונה).

השני יהודי אמריקאי שעל אף היותו אמריקאי מנסה ליצור איזון, לחזק ולטפח את החלשים ולעצור במעט את החזקים. גם אם הוא ייעלב, אפשר לומר שהרעיונות שלו מזכירים קומוניזם או לפחות שהם לא לגמרי תואמים את הרוח האמריקאית שנוטה לדרוך על החלשים; סתם כי אפשר.

ליגת האלופות- בשיטה של המפעל שכולנו כל כך אוהבים יש המון כסף שהולך למשתתפים. כל קבוצה שמשתתפת מקבלת 16 מיליון ₪ פלוס 12 מיליון ₪ על השתתפות בשלב הבתים. ניצחון שווה 3 מיליון ₪ וקצת ותיקו שווה חצי מזה. ככל שעולים יותר שלבים מקבלים עוד כסף, גם על הניצחון וגם על ההעפלה לשלב הבא. בנוסף יש את זכויות השידור (אל תדאגו, החזקות מקבלות יותר) ואת מכירת הכרטיסים (אל תדאגו, האצטדיונים הגדולים באירופה שייכים לקבוצות הגדולות).

קחו את בארסה כדוגמא עכשווית: בעונה שעברה עשתה הקבוצה הון רק על ההשתתפות והתוצאות שהשיגה בליגת האלופות, בלי להתייחס להכנסה מהליגה ולכמות המרצ’נדייז שנמכרה בעולם בגלל אותן התוצאות. מבחינה כלכלית היתרון שהיא משיגה על קבוצות קטנות מספרד רק הלך וגדל כל שנה. היא רק חיזקה את מעמדה כענק שאי אפשר להתמודד איתו. תחשבו על כמות הכסף שנכנס מלמלא את קאמפ נואו. בארסה אירחה בערך 10 פעמים יותר מכל קבוצה אחרת בספרד.

אמנם פלטיני מנסה לשנות מעט את המצב ולהכניס יותר קבוצות ממדינות קטנות, אך אם תיקחו כדוגמא את ליון (אפילו שלא לקחה אליפות בעונה החולפת) ורוזנבורג בנורבגיה, תיראו שהכניסה שלהם למפעל רק מגדילה את הפער בתוך הליגה ממנה הגיעו. גם ליון וגם רוזנבורג הן קבוצות שהצליחו להעפיל מספר שנים ברציפות למפעל ונתנו לעצמן יתרון מטורף על פני שאר הליגה.

גם אצלנו זה יכול לקרות.

יעקב שחר מכניס למועדון מהמפעל השנה הרבה הרבה כסף. יש הערכות של 90 מיליון ₪ ויש כאלה שיורדות ל-60. בכל מקרה מדובר בכמות נכבדת של מזומנים.

תחשבו מה יקרה לליגה שלנו אם הסכום הזה ייכנס למועדון 3-4 או 5 פעמים ברציפות, כמו שקרה בצרפת ובנורבגיה. הפער רק ילך ויגדל. אולי חיפה תוכל להפתיע מדי פעם את האריות האירופאים, אבל בביצה המקומית לא יהיו לה מתחרים. זה מה שליגת האלופות מנסה ליצור: חזקים וחלשים. עשירים ועניים. שייכים ולא שייכים.

אבל לפלאטיני לא אכפת מ-מ.ס. אשדוד ואפילו לא מאח"י נצרת. בשבילו מספיק שתהיה לו קבוצה אחת שולטת וחזקה מכל ליגה אירופאית. זה אומר יותר קהל שמעורב, יותר מכירה של מרצ’נדייז ובסופו של דבר יותר כסף. לא אכפת לו שהליגות המקומיות יאבדו מערכן. זה לא עניינו. הוא חושב בגדול. הוא דואג לאירופה, לא לשכונת התקווה.

פלאטיני הרי לא מאמין שאוהדי בית"ר יעודדו את חיפה בליגת האלופות, או שאוהדי מארסיי יהיו מבסוטים כשליון תעלה לחצי הגמר. מה שמעניין אותו הם קהל האוהדים הגדול בהרבה שנמצא בסין, בהודו, בדרום אמריקה, באפריקה וכו’. הוא יודע שהאוהדים האלה כבר יודעים שבארסה יותר טובה מאתלטיקו מדריד וסיביליה, ושמנצ’סטר יותר חזקה מליברפול. עכשיו הוא רוצה שהם יראו שהיא גם יותר טובה מאלופת לטביה ואלופת קזחסטן.

כנראה שהקידמה דפקה לא רק את הכדורגל הישראלי, אלא את הכדורגל בכלל.

מצד שני עומד האן.בי.איי. מכונה משומנת שפועלת בערך 60 שנים (לעומת 17 של ליגת האלופות במתכונתה הנוכחית) ומצליחה ליצור דרמות ולשנות דומיננטיות של קבוצות כל 3-5 שנים. גם כאן המטרה היא לערב כמה שיותר קבוצות ולמכור ולעשות כסף, אבל הדרך אל המטרה שונה בתכלית.

באמריקה הבינו מזמן שהתחרות היא שיוצרת עניין (לא בדיוק רעיון שהגיע מברה"מ), ואת התחרות הזו הם מנסים לשמר, לא את הקבוצה שמצליחה יותר מכולם. האנ.בי.איי דואג לחזק את הקבוצות החלשות בכל סוף עונה ולדאוג לכך שהפערים יצטמצמו וייעלמו ושמי שהיה חזק אתמול יהיה החלש מחר ולהפך.

השיטה עובדת על הדראפט שמתקיים בסוף כל עונה ובו בוחרות הקבוצות שחקנים צעירים שישחקו בשורותיה. לפי השיטה הזו לקבוצות החלשות מהעונה האחרונה יש סיכוי גדול יותר להיות אלו שייבחרו ראשונות וכך להיפך לטובות יותר לקראת העונה הקרובה. הקבוצות החזקות, לעומת זאת, ייבחרו לרוב אחרונות וכך יישארו באותה רמה פחות או יותר.

כמו שאמרנו: צמצום פערים ומחשבה קדימה לגבי יצירת מתח ועניין וקהל אוהדים גדול יותר שמרוצה מהקבוצה שלו. לא ייאמן שהשיטה הזו הומצאה בארצות הברית של אמריקה. אם לנין היה חי הוא היה מחייך לעצמו מאוזן לאוזן.

תחשבו איך הליגה האירופית הייתה נראית (מבחינת עניין, לא מבחינת רמה) אם בנזמה וגיא אסולין היו משחקים בחיפה, בוז’אן באפואל ניקוסיה, פאטו באלקמאר, פאביו ברובין קאזאן וגאגו והיגוואין בסטנדרט ליאז’. תחשבו איך הליגה שלנו הייתה נראית (מבחינת עניין, לא מבחינת רמה) אם גולסה וגאדיר היו משחקים ברעננה, אלירן עטר בהפועל פ"ת, עידן ורד וטוטו תמוז בעכו, בן סהר בב"ש וברק משה וחן ראובן בסכנין.

אולי חיפה לא הייתה מגיעה לליגת האלופות, אבל ממילא זה קורה פעם ב-7 שנים (וגם זה בקושי). רוב הזמן אנחנו שקועים בביצה המקומית. אנחנו רוצים שיהיה מעניין, שיהיה מותח ובעיקר שלא תהיה ליגה של קבוצה אחת.

יועבר דיוויד סטרן למנהלת אופ"א לאלתר

סוציו-אקונומית

בשביל לשחק כדורסל צריך סל. צריך טבעת וצריך שתהיה מקבילה לקרקע. צריך כדור שקופץ טוב ושיהיה בגודל מתאים לטבעת (לא גדול מדי ולא קטן מדי). צריך יותר מדי דברים. ואם זה לא מספיק אז צריך גם להיות גבוה וחזק עם כתפיים רחבות וניתור.

בואו נגיד שזה משחק לאוכלוסיות עם אמצעים.

כדורעף זה משחק לאנשים אתלטים. אנשים שנולדו עם זה. עזבו את זה שגם פה צריך שיהיו לך המון דברים (רשת, שני עמודים להחזיק את הרשת ומשטח לא קשיח מדי כדי שאפשר יהיה לזנק עליו. אם אפשר דשא או ים, זה יהיה מצוין). צריך לנתר המון ולקפוץ ולהיות מדויק. אבל מה כל זה שווה אם אתה נוגע בכדור לפחות מחצי שנייה פעם בכמה רגעים.

בואו נגיד שזה לא ממש משחק ידידותי.

על טניס אין מה לדבר. מחבטים, רשת, מלא כדורים ומשטח מתאים הם לא משהו שאתה יכול לדרוש מכל ילד בפאבלות בריו או בסלאמס של ניגריה.

אתלטיקה זה ספורט לאנשים עם נתוני פתיחה פיזיים מעולים. לא כולם מתאימים וריצת משוכות זה לא באמת משהו שאתה הולך לעשות עם החבר’ה בשישי אחרי הצהריים.

בשביל כדורגל צריך רק כדור. ואם הוא לא לגמרי קופץ או לא מנופח זה גם בסדר. ואם יש רק גרביים שעוטפים אותן אחת בשניה או נייר עיתון עם סלוטייפ מסביבו.

לא חייבים שער, כי אפשר שקבוצה אחת תשחק בלי חולצות ואז החולצות שלהם יהיו קורות וגם יהיה יותר קל להבדיל בין הקבוצות. שתי ציפורים במכה.

אם זה לא טוב אפשר שתי אבנים בתור שער, או זוג נעליים, או את שתי הציפורים מקודם. משהו.

לא משנה אם יש לידנו חוף ים, חצר עם אספלט או דשא שזה עתה דושן. כדורגל אפשר לשחק שם.

לא צריך להיות גבוה (מישהו אמר מראדונה?), או בנוי טוב (מישהו אמר יוסי?), לא צריך שיהיו לך כתפיים רחבות (מישהו אמר פברגאס?), אתה לא צריך טכניקה (מישהו אמר גאטוסו?) ואתה אפילו לא חייב להיות בכושר גופני מטורף (מישהו אמר רונאלדו הברזילאי?).

כל מה שאתה צריך הוא לאהוב את המשחק, לרצות יותר מכולם ולהיות בעל קואורדינציה מינימאלית. כולם יכולים לשחק.

ואפילו אם אתה רק אוהב את המשחק ובקואורדינציה קיבלת מספיק בקושי… יש לנו תפקיד בשבילך.

מעכשיו אתה שוער.

בקיצור, אפשר תמיד לשחק, בכל מקום ובכול מצב ולא צריך שההורים (במיוחד באזורים עניים במיוחד) יוציאו כסף על התחביב.

מנטאלי

מדובר במשחק שאפשר לפרוק בו את העצבים (בניגוד לכדורסל, כדורעף, בייסבול) ולמרות זאת הוא לא פיזי מדי (כמו רוגבי, פוטבול) ואם יש עדיין כמה סוגי ספורט שחשבתם עליהם שגם בהם אפשר להתפרק בכיף בלי להיות בסכנת פציעה ממשית מפגיעה של היריב (סקווש, טניס) הם לא מאפשרים לך להיות חלק מקבוצה, מאיזה כוח שהוא גדול יותר מסך חלקיו, אין בהם חיבוקים מכל הלב עם החבר’ה שלך ובמקום להרגיש חלק ממשהו אתה מרגיש בהם כאילו זה אתה נגד העולם.

אחת מהשמחות האמיתיות והכנות ביותר היא השמחה שאחרי הגול. אולי הסיבה היא שבשביל גול צריך לעבוד קשה ובניגוד למתחרים על תואר המשחק הפופולארי בעולם בהם כל חצי דקה מקבלים נקודות על מהלכים (טניס, כדורסל, כדורעף) אי אפשר להבקיע גול כל שתי דקות ומשחקים לא נגמרים עם 45 שערים. וזה מה שכיף.

מישהו אמר פעם שאם היינו חיים בתוך אורגזמה אחת ממושכת לא היינו יודעים איך אורגזמה מרגישה.

בקיצור, סיבה לשמחה שמופיעה 50 פעם בשעה מפסיקה להיות סיבה אמיתית לשמחה אחרי הפעם הרביעית.

נכון שהיום גם נוסף לזה החלום של (כמעט) כל ילד להיות מסי או כריסטיאנו רונאלדו, להרוויח מיליונים, להסתובב עם דוגמניות ולהיות מפורסם, אבל זה לא באמת יכול להסביר למה המשחק נהיה פופולארי מלכתחילה.

העובדה שאנחנו יצורים חברתיים, תחרותיים, שצריכים לפרוק את המתח של היום יום ובסך הכול מחפשים איזשהו רגע של אושר יכולה ועוד איך להסביר את זה שאין פינה בעולם שילדים לא משחקים בה כדורגל ברחוב.

מציאות

כדורגל הוא מפתיע. כמו במציאות, אנחנו בדרך כלל לא באמת יודעים למה אנחנו נכנסים וגם אם יש לנו הרגשה כזו באמצע, תמיד קיים הסיכוי שהסוף יהיה מאוד מאוד מפתיע (כמה מכם האמינו ב1999, דקה 89 בקאמפ נואו שמנצ’סטר הולכים לנצח את באיירן מינכן? מי חשב במחצית ב-2005 באתונה שלליברפול בכלל יש סיכוי?)

בניגוד לכל משחק אחר שאני יכול לחשוב עליו ושיכול להחשב למתחרה על מדליית הזהב בתחרות "המשחק הפופולארי ביותר בעולם" (קריקט לא נכנס לקטגוריה הזאת) כדורגל יכול להיגמר בתיקו.

תחשבו על זה. בכל משחק אחר מה-5 שיש לכם בראש כרגע המשחק מסתיים בניצחון של אחת הקבוצות.

בכדורגל, כמו בחיים, לפעמים אין מנצחים ואין מפסידים. אין שמח ואין עצוב. כי החיים הם לפעמים אפורים וגם בהם לא משנה תמיד כמה אתה משקיע וכמה אתה רוצה, עדיין יכול להיות שבסוף היום תישאר בינוני וממוצע.

נקודה נוספת היא ששוב, בניגוד לשאר המשחקים, לא תמיד הטובים מנצחים. לפעמים אתה טוב יותר, ומוכשר יותר, אבל, שוב, כמו בחיים, זה לא תמיד מספיק. לפעמים צריך מזל, איזה שפיץ של נעל, בשביל לכבוש, להתקדם ולנצח.

לפעמים הטמבל שלמד איתך בתיכון מתקבל לעבודה על חשבונך סתם כי לא הברקת בראיון באותו יום.

ודמיון

מצחיק שהסיבות הראשונה והאחרונה בקטגוריית "מציאות" מובילות לסיבה הראשונה בקטגוריית "דמיון".

העניין הוא שבגלל גורם הפתעה שתמיד מרחף כסימן שאלה מעל המגרש ובגלל שלא תמיד הטוב יותר מנצח הדמיון תמיד עוד מאמין, תמיד משאיר מקום לספק, תמיד אופטימי עמוק בפנים. לא משנה אם אתה ילד בכיתה ד’ שמשחק בשכונה נגד ילדים מ-ז’ על המגרש, או אם אתה רואה טלוויזיה והקבוצה שלך מפגרת בשני שערים בדקה 83. תמיד קיימת המחשבה שאולי אפשר לעשות את זה. איזה פוקס. פנדל. טעות בהגנת היריב. קוון שמפספס נבדל. משהו.

כדורגל הוא משחק אופטימי.

ולסיום, כמו באגדות, כמו בסיפורים, גם בכדורגל יש רע וטוב. וכמו בסרט או ספר טוב אפשר להגיע לשיאים של אושר ועצב שאי אפשר להגיע אליהם דרך המציאות המשעממת והאפורה.

אך בניגוד לשטח האפור של המציאות, בתחום הזה מדובר בשחור מול לבן. כוחות האופל מול כוחות החיים. יש לך קבוצה והיא "הטובים": אין בכך שום שאלה. כמו שאף פעם לא חשבת שאולי בא לך שלקס לותור ינצח את סופרמן, המחשבה שאולי בא לך שהם יפסידו משחק היא פשוט לא אפשרית.

כמו בסיפור אהבה מהסרטים, כזה שכבר לא פוגשים, אתה והקבוצה שלך תלכו תמיד, יד ביד, לעולם לא תיפרדו, בעוני ובעושר, בחולי ובריאות. עד שהמוות יפריד ביניכם.

עד 1970 כל מה שרוב האנשים ידעו על משחקי כדורגל בישראל היה מעיתוני יום ראשון. השאר היו אלה שהלכו למגרש. גם אז הם לא היו רבים. נחום סטלמך, מרדכי שפיגלר, ג’וני הרדי, ויעקב חודורוב הם כאלה מיתוסים אולי בעיקר בגלל שרוב האנשים שאהבו כדורגל באותו זמן ראו אותם משחקים בין פעמיים לאף פעם. אולי גם הם לא רצו כל כך מהר, לא בעטו כל-כך חזק ולא היו חדורי מוטיבציה יותר מיניב קטן, ביברס נאתכו, שמעון גרשון ושמעון אבו חצירא. אולי. לעולם לא נדע.

העיתון נתן את ההזדמנות היחידה לדמיין מה היה במשחק, איך נראו הגולים וכמה טובים היו שחקנים מסוימים.

המשחק הגיע אלינו דרך העיניים של הכתב שהשתמש בלשון ציורית ותיאר מהלכי כדורגל מרהיבים שכל קשר ביניהם למציאות יכול היה להיות מקרי לחלוטין. ולנו נשאר רק לדמיין. לחלום בראש על מהלכים מופלאים שלא זכינו לראות.

ב-1970 תכנית רדיו בשם "שירים ושערים" עלתה לשידור. שם יכלו אוהדי הכדורגל לקבל דיווח חי מהמגרש.

דברים היו יותר מוחלטים ביחס לעיתון והיינו מעט יותר מחוברים למציאות, אך עדיין רוב המשחק נערך בדמיון שלנו. כשאתה שומע ברדיו שידור אתה צריך להשלים את הפרטים החסרים. השחקנים רצים במהירות שאתה קובע, הם אף פעם לא מתעייפים אם לא בא לך שהם יתעייפו ו"הכדור ששורק לו ליד הקורה הימנית" גורם לך לתפוס את הראש ולהוציא וווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאווווווווווווווו אחד חזק מהגרון. מה זה משנה שאף אחד לא ממש רץ, והסיבה שהם לא מתעייפים זה שהם כבר הגיעו עייפים והכדור ששרק היה יותר קרוב לדגל הקרן מלשער? מה זה משנה? אתה קובע, אתה הבוס, אתה והדמיון המפותח שלך. הילדים שבינינו לא ידעו על מה אני מדבר, אבל בתור ילד ישבתי כל יום שבת ליד הרדיו במשך שעתיים (כל המשחקים שוחקו אז באותו זמן. לאף אחד לא היה אכפת מזכויות שידור ורייטינג) ושמעתי שירים ושערים. זה היה עולם הכדורגל שלי. ברור שגם קראתי עיתונים ואספתי קלפים של הליגה הלאומית (ככה קראו אז לליגה הראשונה) כמו כולם, אבל השידורים הישירים, המתח וההתרגשות קרו מול הרדיו. כשרוני רוזנטל ניצח את יבנה 2-0 עם שני שערים ב-5 הדקות האחרונות ישבתי אצל סבא וסבתא שלי, שמעתי שירים ושערים ושמחתי כמו ילד קטן. כנראה בעיקר כי זה מה שהייתי.

שני הגולים היו שערים מרהיבים שרק הוכיחו לי איזה חלוץ גדול רוזנטל. לא עניינה אותי העובדה שלא ראיתי אותם בעיניים ושגם לא לגמרי ברור לי אם זה לא קרה מאיזה דרדל’ה. אני יכולתי לקבוע ולכן קבעתי. אלו היו שני גולים מטורפים. מבצעים אישיים שרואים פעם בחיים. מה היה אכפת לי לחשוב ככה? זה עשה אותי מבסוט.

כל זה היה נכון עד 1986.

בעונת 85/86 הפועל ת"א לוקחת אליפות במחזור האחרון, גילי לנדאו, צבי שריר וכל הסיפור הלעוס הזה. נבדל פאסיבי עלק.

זאת הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית שידרה משחק מהליגה הישראלית בשידור ישיר.

כלומר, עד לפני כ-20 שנים הידע של רובנו על כדורגל הגיע מהרדיו ומהעיתונים שתי צורות תקשורת מיושנות שמשאירות לחובב הספורט המשתמש בהן תפקיד אקטיבי.

עד 86 הכדורגל הישראלי היה הטוב ביותר בעולם, בעיקר כי הוא קרה בראש שלנו ולא על המגרש.

ואז התחילו ליצור לנו סדקים באמונה. מדי פעם היינו מקבלים איזה משחק בשידור ישיר. פתאום נהיינו פסיביים. כל התפקיד שלנו היה לשבת ולהסתכל. לא יכולנו להחליט אם כשנחמיה בן אברהם אומר: "מסירה נדירה" הוא מתכוון לזה שהיא הייתה מסירה לאורך 40 מטרים או פשוט עם העקב. איכותו של המשחק הייתה עובדה קיימת ולנו לא הייתה יותר יד בדבר. אך עדיין, הכדורגל הישראלי נהנה מהעובדה שכבלים, לווין ואינטרנט עדיין לא הומצאו. ולכן בשבילנו הוא עדיין היה הכדורגל הטוב בעולם.

הבעיה הייתה שלאט לאט הפכו את זה לשגרה. בהתחלה פעם בשבועיים ובסופו של דבר כמעט כל שבת, היו מראים לנו משחק מהליגה הישראלית. פתאום היה נראה שהכדורגל הישראלי מאחורי ימי השיא שלו ושהוא הולך ומתדרדר. הכוכבים של היום פתאום לא היו הכוכבים של פעם.

אבל זו הייתה טעות. הוא לא התדרדר. פשוט אותנו אילצו להתפכח.

אבל גם מזה יצאנו איכשהו. בעזרת איזה מנגנון של הדחקה עדיין נהנינו לראות את הכדורגל שלנו, כי למרות שהרמה שלו התדרדרה ולמרות שהבנו שהוא גם בטח לא הכי טוב בעולם, הוא עדיין היה הכי טוב שהיה לנו. מדי פעם היו מטפטפים לנו איזה סופר קלאסיקו או איזה מנצ’סטר-ליברפול וגרמו לנו להבין שיכול להיות יותר טוב. אבל זה היה רחוק. זה לא היה שלנו. זה לא היה נגיש ובעיקר זה קרה פעם ב…

חשבנו שנוכל להמשיך ככה ולסחוב חיים בלי להתבאס יותר מדי ופשוט ללמוד להיות שמחים בחלקנו.

אבל טעינו.

כ-10 שנים לאחר השידור הישיר הראשון הטפטוף החל להפוך לגשם. כל סופ"ש ניתן היה לראות איזה משחק מהליגה האיטלקית, האנגלית או הספרדית וגם מגביע אירופה לאלופות היינו מקבלים נתח הגון.

פתאום האהובה שלנו נראתה בלויה, מכוערת, חסרת מוטיבציה ובעיקר מבאסת.

ההכרה הזו גרמה לנו להבין שזה לא הרמה שאנחנו אוהבים, אלא זה שזה שלנו. זה לא שזה הכי טוב, זה גם לא הכי טוב שיש, אבל זה מה יש. זה הריגוש שלנו. בסדר? אז קצת נדפקנו, אז מה?

קצת????? לא ממש. מתחילת המילניום אנחנו יכולים לראות בערך כל משחק כדורגל שנרצה (אלא אם אתם אוהדים של "האל סיטי") ובסופי שבוע אנחנו מופצצים במגוון אפשרויות צפייה שאין איך להתמודד איתו אם אתה נהנה מכדורגל טוב, אבל גם רוצה שיהיו לך חיי חברה, בת זוג ואיזה תחביב.

ההפצצה הזו גרמה לנו ללקט את המיטב של המיטב. אנחנו רואים רק משחקים שכלולה בהם אחת מהקבוצות הבאות: ארסנל, ליברפול, צ’לסי, מנצסטר יונייטד, ריאל מדריד, בארסה, ולנסיה, אינטר, יובה או מילאן. מדי פעם אנחנו "מתדרדרים" לויאריאל-אתלטיקו מדריד. אבל גם זה לא בדיוק מ.ס. אשדוד נגד מכבי פ"ת.

עם הזמן קלטנו שגם בלי הדמיון כדורגל יכול להיות משחק שממש כיף להסתכל עליו. אם מתאמצים, רצים, נותנים הכול ומתנהגים כמו איש מקצוע זה אפילו יפה. אפילו מהנה. יש בעולם אנשים שיודעים למסור פאס לאן שהם רוצים ושכל בעיטה שנייה שלהם הולכת למסגרת ולא כל בעיטה תשיעית.

פתאום נהיה לנו קשה להסתכל על האהובה שלנו. ברמה כזו שחוץ מלעצבן אותנו אין לנו שום רגש אמיתי כלפיה. אבל היא, מבחינתה, בסדר. היא עושה בדיוק מה שהיא תמיד עשתה. היא לא מבינה על מה אנחנו מתרגזים. היא אומרת: אני אותה אישה איתה התחתנת לפני 30 שנים. אז מה אתה רוצה? ככה אתה רצית אותי, אז קח אותי. עם כל מה שיש בי.

והיא צודקת.

לכן העצבים שלנו צריכים להיות מופנים אל הקידמה שדפקה לנו לגמרי את האהבה לכדורגל הישראלי. אמנם כל מה שהיא עשתה זה שפשוט הראתה לנו איך הוא באמת נראה ואיך הוא אמור להיראות. אבל מי בכלל היה צריך את זה?

שיתפוצץ כבר הכפר הגלובאלי הזה.

 Loading ...