ליגה ליגה » eranlevy

לחלום על עלייה

eranlevy — Tue, 07 Sep 2010 08:02:57 +0000

ארבע שנים עברו עליי בגרמניה לפני שזכיתי לראות את באיירן מינכן בלייב. הקבוצה הבווארית על כל הכוכבים שלה – אריאן רובן, פרנק ריברי, מירוסלב קלוזה ובסטיאן שווינשטייגר – הגיעה לברלין למשחק מול הרטה שלי. במשחק הקודם של באיירן בברלין, שנה קודם לכן. לא יכולתי להגיע והחמצתי משחק צמרת מעולה בו ניצחה הרטה 1:2. באותם הימים נעה הרטה בין המקום השלישי לרביעי. תקופה קצרה לאחר מכן עלתה הרטה למקום הראשון ושהתה שם כמה שבועות. את אותה עונה סיימה הרטה במקום הרביעי. שנה מאוחר יותר ובאיירן ניצחה בקלות את הרטה בברלין 1:3. הפעם הגיעה באיירן למשחק כאלופה והרטה כיורדת מהמקום האחרון בטבלה. זה היה אחד המשחקים בעלי החשיבות הנמוכה ביותר (אם בכלל היתה לו איזושהי חשיבות עבור מישהו מעבר לחגיגות האליפות בסיום המשחק) בהם צפיתי בחיי. שבעים וחמישה אלף צופים, הכוכבים הגדולים של הבונדסליגה ואין בשביל מה לשמוח, אפילו לא עם שער השוויון הזמני של אדריאן ראמוס.

ביום שישי, בשעה 18:00, תיפתח עונת 2010/11 של הבונדסליגה השניה. הרטה מארחת את רוט וייס אוברהאוזן שעלתה לפני שנתיים לליגה השניה. את שעת המשחק אני דווקא מחבב. מגיעים ישר מהעבודה, שותים בירה עם החבר’ה הקבועים ביציע, יש אפילו מסיבת פתיחת עונה במתחם האולימפיה שטדיון. ככה צריך לפתוח את סוף השבוע, עם כדורגל. חבל שזה לא יקרה יותר מדי, מפני שהשעה המרכזית למשחקי הליגה השניה היא שבת, 13:30. איך אפשר לשתות בירה בצהרי היום אם קמתי שעתיים קודם? מזכיר לי את משחקי ליגה ב’ ו-ג’ בהם צפיתי בארץ, בשעות מוזרות של השבת. אבל יש מטרה, והיא עליית ליגה, שתשמח מאוד את כולנו, תחזיר את הרטה ברלין לבמה הראויה לה בכדורגל הגרמני ותגאל אותנו ממשחקי הצהריים.

מאיפה באתי ולאן אני הולך?

הירידה של הרטה לליגה השניה הפכה לרשמית במחזור ה-33. הרטה היתה חייבת לנצח את לברקוזן בחוץ כדי שיישאר לה איזשהו סיכוי מעשי במחזור האחרון. זה לא קרה. הרטה סיימה בתיקו והחותמת הרשמית של הירידה הוטבעה. אף פעם בחיי לא ירדתי ליגה, לא בקבוצות בהן שיחקתי ולא עם הקבוצה שלי בארץ. הירידה של הרטה עשתה לי רע. במקום לשחק מול ורדר ברמן, באיירן מינכן, וולפסבורג, שטוטגרט ולברקוזן אצטרך להסתפק באוברהאוסן, גרוייטר פורת’, אינגולשטדט ואוסנברוק. על אוסנברוק דווקא שמעתי, יש לי חבר שחי ועובד שם, והוא מספר שחוץ מעבודה אין באוסנברוק כלום. אבל הוא עובד קשה והרבה, כירורג בכיר, וכדורגל לא מעניין אותו בכלל. אחרים אמרו שזה לא נורא, הרי יש קבוצות בעלות שם בליגה השניה. אי אפשר לזלזל במינכן 1860, בוכום, קרלסרוהה, אנרגי קוטבוס. "שמחת זקנתי", חשבתי באותם ימים, "הרטה באותה חבילה עם כל קבוצות התחתית הפוטנציאליות של הליגה הראשונה, ראש לשועלים, אחלה דיל…".

בסופו של דבר האהדה מנצחת, כמו תמיד. כמובן שקניתי מנוי שנתי, והעונה גם הצטרפתי למועדון חברי האגודה. עכשיו אני משתייך לחמישים ואחד אחוזי הבעלות על המועדון, אני חלק מהרטה, על כל 18,350 חבריה. קיבלתי מהקבוצה תלושי הנחות מפליגות למוצרי נייקי וקניתי זוג נעליים בו אני חושק כבר שנה. הרטה התחזקה מאוד, שמרה על שחקנים חשובים והביאה רכש מעולה. כריסטיאן לל מבאיירן, רוב פרינד ממנשנגלאדבך, ניקיטה רוקוביציה מטוונטה, פיטר נימאייר מברמן, ואלו רק השמות הגדולים. מיכאל פריץ, מנהל הקבוצה, שם כמטרה חזרה לליגה הראשונה כבר בתום העונה. פריץ השקיע מחשבה ברכש ובשחרור, התמקד בשחקנים חופשיים, יצר קבוצה תחרותית גם לליגה הראשונה, השתחרר מחוזים גבוהים (פרידריך, קצ’אר) וסיים את מסע הרכישות והמכירות ברווח של 4,500,000 יורו.

היום אני כבר לא עצוב. הרטה בליגה השניה וזו עובדה. יש עונה שלמה לפנינו, והרמה בליגה השניה ממשיכה לעלות בכל שנה. ברור לחלוטין שתחושת הדכאון התמידית שליוותה אותנו האוהדים בעונה שעברה אחרי אינסוף הפסדים לא תחזור העונה. היום אני מאמין שאם אכן הרטה תעשה את המצופה ותעלה לבונדסליגה תהיה זו שמחה שלא חוויתי אף פעם לפני כן, לא בקבוצות בהן שיחקתי ולא עם הקבוצה שלי בארץ. שתי הקבוצות שלי, הישראלית והגרמנית, התחזקו מאוד במהלך הפגרה. אליפות של מכבי ת"א תשמח אותי מאוד, אבל עלייה של הרטה תביא עימה אושר בל יתואר. אחרי הכל אצטדיון בלומפילד רחוק ארבע שעות מברלין והאולימפיה שטדיון נמצא במרחק עשר תחנות רכבת מהעבודה.

הרטה ירדה ליגה. סוף שתי דקות לאחר סיום המשחק התפכחתי. הגורל היה ברור, לפחות...
זה נגמר, זה עבר שתי עונות בברלין ואין מה להשוות. שתי עונות בונדסליגה, אחת...
בכל אשמה שאלקה תיאורטית היתה יכולה הרטה להפוך עוד עונה למאושרת עבור כולנו....

גבירותי ורבותי: מונדיאל 2010 התחיל עכשיו!

eranlevy — Tue, 15 Jun 2010 20:17:35 +0000

בסוף מתרגלים לוובוזלות.

וובוזלות. בסוף מתרגלים

זמזום הדבורים הבלתי פוסק מתחיל במלוא הכוח שניה אחת עם תום ההמנונים. כשהייתי ילד קראו לצפצפה כזו זמבורה. גם לי היתה אחת, הייתי מזמבר בה בעיקר במשחקי הכדורגל של הכיתה בהפסקות, ברגעים הבודדים בהם לא שיחקתי. אהבתי את זה בתור ילד, כולם אהבו את זה. היינו ממלאים את הריאות ונושפים הכי חזק שאפשר. לא היינו חמישים אלף איש עם זמבורות, מקסימום שלושה, כך שאין לי מושג איך זה לראות משחק באצטדיון עם רעש שכזה. מהבית זה מעצבן עד שמתרגלים לזה. אז לא שומעים את השריקות של השופט ולא שומעים את הקהל, ויכול אפילו להיות שהוובוזלות משפיעות לרעה על השחקנים, כי הכדורגל שראינו עד עכשיו היה די מעפן, אבל הוובוזלות הן הדבר שמייחד את המונדיאל בדרום אפריקה. בעוד חמישים שנה יזכרו שבמונדיאל 2010 בלטה יותר מכל – יותר ממראדונה על הקווים, יותר מהאחים בואטנג שמשחקים בשתי נבחרות שונות, יותר מליאו מסי – המרעישה הרשמית, הוובוזלה.

הלוואי והייתי יכול להגיע למונדיאל. אני קורא על החוויות של העיתונאים ומוריק מקנאה. לפני ארבע שנים חוויתי את מונדיאל 2006 מברלין. חגגתי כל יום עם האוהדים (לא משנה של איזו קבוצה), למדתי למקסם את יכולת אגירת האלכוהול שלי וראיתי נבחרת גרמנית שהחזירה הרבה גאווה אבודה למדינה שלה. עכשיו המשחקים רחוקים כל כך, והשידורים הישירים אף פעם לא יזכירו לי את מה שחוויתי בלייב, תוך כדי תנועה, במונדיאל הקודם. וזה עוד טוב לעומת המונדיאל הבא שייערך בברזיל, חמש שעות לפני ברלין, שש לפני ישראל. משחקים מרכזיים בארבע אחה"צ, משחק בוקר ממש בבוקר, בשעה שמונה. איך אפשר גם לעבוד וגם להנות במונדיאל שכזה? אז מה אם היה גרוע יותר בדרום קוריאה ויפן? לנו יש זיכרון קצר, וטוב לנו איתו.

לי באופן אישי טוב גם עם העובדה שאין יותר מדי שערים, התרחשויות או כדורגל במונדיאל עד כה. רבות התלונות כי הרמה נמוכה מאוד, שהקבוצות יותר חוששות לספוג שער מאשר להבקיע שער. די טבעי כשזה קורה בשלב הבתים. שלושה משחקים, כל נקודה תכריע לצד אחד, לפעמים גם שלוש נקודות יכולות להספיק למקום בשמינית ולכן יש מלחמה אמיתית על כל נקודה. כולם רוצים אותן, אף אחד לא מוכן לאבד אותן. זה בסדר, זה שלב ההסתגלות. בעוד שבועיים יחלו משחקי שמינית הגמר. משחק אחד בלי אפשרות לתקן, רק רצון אחד – לנצח. יש שיגידו שגם אז יחפשו קבוצות את התיקו ואת הפנדלים. אני אומר שאידיוט מי שבונה על פנדלים בשלב כל כך מתקדם של המונדיאל. אפילו אם הרמה תהיה נמוכה זו בטח תהיה מלחמה, כי גם אם שוויץ, סלובניה או הונדורס יגיעו לשמינית הגמר הן לא ירצו לסיים את המונדיאל שלהם מוקדם מדי. בלי קשר ליריבה שלה באותו שלב. הגענו עד לכאן? בואו נלך עד הסוף!

תומס מולר. כאילו מוותיקי הנבחרת

והנה, רק דיברתי על מספר שערים נמוך… ואז הופיעה גרמניה עם רביעיה לרשת של אוסטרליה. על משקל ‘כוכב נולד’: "מונדיאל 2010 התחיל עכשיו!". משחק שוטף של הגרמנים, ריצה מצויינת באגפים, תומס מולר משחק כאילו הוא מוותיקי הנבחרת, מעבר מהיר מהגנה להתקפה, וכל זה כשהגיל הממוצע של הנבחרת הגרמנית הוא 25. אז אמנם זו "רק" אוסטרליה וזה לא היה "כוחות", אבל אף נבחרת עדיין לא הציגה חצי ממה שגרמניה הראתה לעולם בראשון בערב. לא אנגליה, לא ארגנטינה, בטח לא צרפת. טוב, כאן אני מפסיק. אני מעדיף לחכות לשלבים מאוחרים יותר, גם אם מדובר בנבחרת גרמניה. כבר לא מעניין אותי לאכול כובעים, זה לא טעים. זה גם לא הולך טוב עם וובוזלה.

בונקר 45 – מונדיאל ירון נוי בבונקר עם קטע חדש ומשוכלל לכבוד המונדיאל. שלל...
קיץ של מונדיאל ארבע שנים עברו מאז אותו קיץ. הקור של חורף 2010...
לחיות ביחד למות לבד / מאת: רועי טיבי "או שאנחנו נחיה ביחד או שנמות לבד" אומר ג'ק שפרד...

קיץ של מונדיאל

eranlevy — Wed, 02 Jun 2010 19:04:04 +0000

חורף. קר. -16 מעלות

בינואר 2006 נחתתי בפעם הראשונה בברלין. יצאתי מהטרמינל היישר למינוס שמונה מעלות מקפיאות. למחרת נרשמו מינוס שש עשרה מעלות. ביום. החורף היה נוראי, לא הבנתי מה אני עושה בעיר הקפואה הזו, בלי עבודה, בלי אישור עבודה, בלי ויזה, בלי לדעת מה יהיה מחר. אבל גם ברגעים הקשים ביותר במהלך אותו חורף מר, ידעתי שאשאר בברלין לפחות עד הקיץ. זכיתי להיות בארה"ב כשזו אירחה את מונדיאל 1994. האווירה במדינת הבייסבול והפוטבול לא הזכירה אפילו את זו הנחווית במגרשה של צפרירים חולון. מעטים היו האנשים מסביבי שהתעניינו בכדורגל בכלל ובאליפות העולם לנבחרות בפרט. האיטלקים, הקמרונים, הירדנים והצרפתים ששיחקו איתי בליגת החובבים של דרום אריזונה היו היחידים איתם יכולתי לדון בענייני כדורגל חשובים שתופסים מקום מרכזי באירופה, אסיה, ובעצם בכל מקום שאינו צפון אמריקה. ועכשיו, כשאני בגרמניה, במדינה שאוהבת כדורגל עם ליגה מהטובות בעולם, ואת זה לפספס? אין מצב, גם אם אפרד קודם לכן מהאגורה האחרונה שלי לא אעזוב לפני הגמר.

הקיץ הגיע, אני עדיין מובטל שידע חסכונות גדולים יותר אך כמה חודשים קודם לכן. את הויזה אני מאריך בכל חודשיים. פקידת ההגירה מכווצת את גבותיה ושולחת בי מבט עכור וכועס בכל פעם שאני מגיע אליה לחידוש אשרת השהיה. היא מזהירה אותי שזו הפעם האחרונה. זו הפעם השלישית שהיא אומרת ש’זו הפעם האחרונה’. אמינות הוא לא הצד החזק שלי, וטוב שכך. חוץ מזה שתגיד מה שהיא רוצה, בקיץ אני כאן, כל השאר יסתדר. ישראלי או לא? לקראת המאורע מגיע חברי הטוב מהארץ ומתנחל אצלי. הימים ימי שלב הבתים. בכל כיכר בברלין מוצב מסך ענק. בכל קיוסק/חנות/פאב/מסעדה אפשר למצוא לפחות שלושה מסכי טלויזיה. כל ברלין, כל גרמניה עמוק בתוך המונדיאל. אוהדי הנבחרות השונות הגיעו באלפיהם לעיר. הקרואטים הם הרועשים והססגוניים ביותר, לבושים בחולצות הדמקה שלהם, שותים ושרים בלי סוף. הברזילאים אשכרה רוקדים בבוקר ובלילה. המקומיים לא מפגרים אחריהם והתחושה היא שמדינה שלמה עומדת מאחורי נבחרת הכדורגל שלה, נבחרת גרמניה.

בכל בוקר אנו מוליכים את עצמנו, אפופי שינה וקוריה, עמוק אל תוך התור לאצטדיון שנבנה במרכז "סוני" בפוטסדאמר פלאץ. ה’אצטדיון’ נבנה סביב למזרקה הגדולה, עם יציעים ובהם מושבים לאלף וחמש מאות איש. כרטיסים בחינם, כל הקודם זוכה. צעירים עם גלוני בירה ענקיים על גבם וברז בידם מסתובבים בין היושבים. מסך ענק בכל צד של המזרקה – ארבעה בסה"כ – ומסכים קטנים יותר מעטרים את הפינות הריקות. אולפן המונדיאל הגרמני משדר בין המשחקים והאווירה שמחה ומאושרת. כל משחק נחשב, אין משחקים נחותים, העיקר הכדורגל, האלכוהול והאווירה. וכך גם ההתמודדות בין אוקראינה לערב הסעודית לא מותירה מושב אחד פנוי.

שער ברנדנבורג

שער ברנדנבורג הוא אחד מסמליה המובהקים של ברלין, היחיד שנותר משעריה הרבים של העיר. השער ששימש כמעבר בין מזרח ומערב ברלין, נחסם עם הקמת חומת ברלין ב-1961 ונפתח שוב לאחר נפילתה עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, מהווה נקודת מפגש חשובה לאוהדי כדורגל בימים אלו. על קצהו העליון של השער ישובה אלת הניצחון במרכבתה, מביטה למטה ומתמוגגת. מסך ענק של 67×67 מ’ הוקם מתחתיה, ובו אפשר לצפות בכל משחקי המונדיאל. השדרה הרחבה המסתיימת בשער נסגרה כולה לתנועת רכבים, ודוכני נקניקיות, בירות ופיצ’פקס מעטרים את כל השטח, המוקף כולו במעגלי אבטחה קפדניים. בכל יום נתון מגיעים לכאן לפחות שלוש מאות אלף צופים. במשחק בין אנגולה למכסיקו הגיעו 400,000 איש, ברזיל מול קרואטיה – 750,000, במשחק על המקום השלישי בין גרמניה לפורטוגל הוערכה נוכחות של 900,000 איש. בגמר המספר עבר את המיליון.

אוהדי נבחרת גרמניה

שלושה משחקים ביום ואופציות הצפייה אינסופיות, אבל מה זה מונדיאל בלי להיות שם כשזה קורה? שישה משחקים נערכים בברלין במהלך הטורניר, ואני והחבר שלי נוסעים לאולימפיה שטדיון כדי לנסות ולהשיג כרטיס למשחק בין שבדיה ופרגוואי במסגרת בית ב’. אני מלא קנאה בבעלי הכרטיסים, מסתובבים כמו טווסים נפוחי חשיבות עם הכרטיס הלכוד בתוך מעטפת פלסטיק קשיח התלויה על צווארם בשרוך צבעוני. אם לי היה כרטיס הייתי שומר אותו עמוק בתוך הכיס כדי שאיש לא יוכל אפילו להעיף בו מבט, שלא תבוא בראשו מחשבת זימה ופשע, שלא יחשוק בכרטיס יקר מפז זה, שלא תישלח ידו ותתלוש את מעטפת הפלסטיק, לאסוף אותה אל חיקו ולהעלם בתוך ההמון. אבל אני, אין לי כרטיס, וספסרים רבים מגלים עניין בכסף שלי, וכמה שיותר יותר טוב. הצעה של מאתיים יורו לכרטיס נדחית בבוז על ידי אחד מהם. חצי שעה מאוחר יותר אני נתקל באותו ספסר מנהל מו"מ מול זוג שבדים, מוסר להם שני כרטיסים ומקבל בתמורה שמונה מאות יורו במזומן. שמונה מאות יורו! חמש דקות לאחר פתיחת המשחק הגבולות נפרצים ואנחנו מצליחים לקנות כרטיסים במאתיים יורו, רצים לשערי הכניסה ונכנסים פנימה. את האווירה לעולם לא אוכל לתאר בדרך שתשקף אותה נאמנה. היה מדהים. המשחק עצמו היה די ירוד ברמתו ומשעמם והוכרע משער אחד לטובת שבדיה דקה לסיום המשחק. את תקציר אותו היום אנו רואים בפאב במזרח העיר, עם בירה וסטייק בלחמניה, יחד עם עוד כמאתיים איש. עשינו את זה, היינו במשחק במונדיאל!

ארבע שנים עברו מאז אותו קיץ. היום יש לי אישור עבודה, עוד כשנתיים אקבל אישור שהיה קבוע, עבודה יש, משפחה יש. הקור של חורף 2010 מזכיר לי את חורף 2006. הפעם המונדיאל רחוק מאוד, בדרום אפריקה, אבל קיץ של מונדיאל הוא קיץ מרגש, בעיקר מכיוון שבדרום אפריקה השעון מקדים בשעה אחת בלבד את זה של גרמניה. המסכים יותקנו, האוהדים ייצאו לרחובות, נבחרת גרמניה שוב תזכה לתמיכה כלל ארצית ואני אסביר שוב ושוב לאשתי ש"זה רק חודש, זה פעם בארבע שנים", עד שגם היא, מתעבת כדורגל באופן רשמי, תמצא את עצמה מול המסך, מעודדת את נבחרת גרמניה ומביעה דעתה על חזות השחקנים. ארבע שנים אני מכין אותה לחודש יוני 2010, ומי שאינו אוהב כדורגל בנימי נפשו וליבו לא יבין זאת. ואחרי שזה ייגמר, אפשר יהיה להתחיל להתכונן לאירוע הבינלאומי הבא עלינו לטובה שייערך בברלין – אירוויזיון 2011

גבירותי ורבותי: מונדיאל 2010 התחיל עכשיו! זמזום הדבורים הבלתי פוסק מתחיל במלוא הכוח שניה אחת עם...
בונקר 45 – מונדיאל ירון נוי בבונקר עם קטע חדש ומשוכלל לכבוד המונדיאל. שלל...
האופק אחרי מונדיאל דרום אפריקה נראה קודר בואו נניח שאנחנו עכשיו בקיץ 2010. המונדיאל נגמר, ברזיל לקחה...

יש אלופה, אין הכרה

eranlevy — Wed, 19 May 2010 09:26:07 +0000

באדיר וצלחת האליפות (צילום:אורן אהרוני)

1. הדבר הקשה ביותר בימים אלו לאוהד קבוצה שאינה הפועל ת"א הוא הפרגון. אוהדי מכבי חיפה לא יפרגנו על אליפות שבליגה רגילה וללא קיזוז היתה שייכת להם. אוהדי בית"ר י-ם לא יפרגנו לאליפות שהשיגה יריבתם השנואה בטדי, לא פחות ולא יותר. אוהדי מכבי אף פעם לא יפרגנו להפועל ת"א גם אם הסגל שלה יורכב כולו מיוצאי מכבי ת"א. אפילו אוהדי ושחקני הפועל ת"א לא יכולים לשמוח כמו שצריך ומעדיפים למנף את הזכיה בדאבל לסגירת חשבונות עם אלו שכביכול יצאו נגדם במהלך העונה. לביטוי "אין שמחה כמו שמחה לאיד" יש בימים אלו משמעות עצומה. הפועל ת"א זכתה בדאבל? למכבי ת"א יש יותר אליפויות וגביעים ולחיפה בכלל גנבו את האליפות. בניגוד לשמחה לאיד, הפרגון עדיין לא מצא את מקומו על מפת הכדורגל הישראלי.

2. אז מה יהיה עם הקיזוז? אליפות עם כוכבית או אליפות ככל האליפויות? תלוי את מי שואלים. הבעתי בעבר את דעתי בעניין ואיני חוזר בי כיום, אך למרות הבטיה השליליים של השיטה היא אינה גורעת כהוא זה מההישג של הפועל ת"א. חוקי המשחק היו ידועים לכל הקבוצות בתחילת העונה, ונצחון או שניים לכאן או לשם היו יכולים לשנות את מראה הטבלה ולפגוע בקבוצה אחרת. תחושת הקיפוח היא סלקטיבית ומשרתת בכל פעם קבוצה אחרת. המחזור האחרון היה כולו בידיים של חיפה. נצחון והיא אלופה ללא קשר להישגי הפועל ת"א בטדי. חיפה נכשלה, הפועל אלופה. לא השיטה הכשילה את חיפה, לא השיטה סיימה בתיקו עם בני יהודה.

זו לא השיטה שסיימה בתיקו עם בני יהודה

3. לא רק קיזוז היה לנו העונה. היתה גם הגדלה של הליגה לשש עשרה קבוצות. אבי לוזון התפאר במחזור האחרון והמותח של ליגת העל והשליך את הצלחתו על הקיזוז. אבי לוזון מעולם לא טרח להזכיר את קבוצות התחתית בהתייחסו להצלחת הקיזוז. אצטדיונים מלאים במחזורי הסיום של העונה? רק בצמרת. מתח וכסיסת ציפורניים? רק בצמרת. הכנסות גבוהות ממכירת כרטיסים? רק בצמרת. לוזון שכח שיש עוד קבוצות חוץ מארבע הגדולות. לוזון שכח שהפועל עכו והפועל רעננה אפילו לא משחקות בערים אותן הן כביכול מייצגות. לוזון גם שכח את המחוייבות שלו להביא את הכדורגל למקומות אחרים חוץ מאשר לאזור המרכז. מה הביאה לנו הגדלת הליגה? קבוצות עניות שמשקיעות את תקציב המינימום לליגת העל ומשחקות כדורגל שנראה כמו תקציב המינימום, מאמנים ושחקנים שאין להם מקום בליגה הראשונה וקהל שנספר במאות ולעתים בעשרות. למשחקי הבית של הפועל ר"ג ואחי נצרת הגיעו בממוצע 1350 צופים. להפועל רעננה (בכפ"ס) – 1100. להפועל עכו (בנצרת עלית) – 512. במלים – חמש מאות ושנים עשר צופים! בממוצע למשחק! בליגת העל! חמש קבוצות לא שודרו במשחק המרכזי אפילו פעם אחת! זו לא ליגה של שש עשרה קבוצות, זו ליגה של "ארבע ועוד שתים עשרה". ואם מכבי פ"ת לא היתה מתמודדת מעט בתחתית העונה לא היינו זוכים לראות שם למטה את פניו של יו"ר ההתאחדות לכדורגל בישראל.

כשלבעלי האלופות התורניות יימאס מהפסדים כספיים תופיע מכבי חיפה

4. יכול להיות שלא לומדים את הלקח בליגת העל? יכול להיות שנכונה האמרה "פראיירים לא מתים, רק מתחלפים"? בתקשורת מתרוצצות הצהרות על תקציב של 70-80 מיליון ש"ח למכבי ת"א בעונה הבאה. קולאוטי וזיו מגיעים, אלירון עטר נקנה תמורת יותר ממיליון דולר ויוכל להרוויח עד כרבע מיליון דולר שכר שנתי, ברק יצחקי תמורת שני מיליון וטוטו תמוז תמורת "רק" שמונה מאות אלף יורו, ובל נשכח את החוזה המפלצתי של מאור בוזגלו שממשיך לטרוף דולרים. אז יש סיכוי שמכבי ת"א תזכה באליפות בעונה הבאה. ואחרי זה? מה יקרה אז? מה קרה להפועל חיפה של רובי שפירא? בית"ר י-ם של זאבי וגאידמק? למכבי ת"א של הרציקוביץ’? כנראה כלום. די ברור מה יקרה למכבי חיפה של יעקב שחר – בדיוק מה שקרה שם בעונות האחרונות. שחר לא השתולל בתקופות הנ"ל וימשיך להתנהל באותה צורה גם בעונה הבאה למרות מחאות האוהדים. על פי התנהלות העניינים בעונות האחרונות אמורה להיות לנו אלופה תורנית בכל שנתיים – שלוש ובין האלופות התורניות נמצא תמיד את מכבי חיפה. כשהאלופות התורניות יפסיקו להנות מהזרמת כספים בלתי פוסקת; כשהאלופות התורניות יאלצו לקצץ את תקציבן בחצי; כשלבעלי האלופות התורניות יימאס מהפסדים כספיים - או אז, כמו עוף החול, תופיע מכבי חיפה השפויה על פני האדמה, תזכה באליפות נוספת ותמשיך לשמור על מסורת של קבוצת צמרת עקבית, תחרותית, אלופה.

נ.ב.

טענות רבות נשמעו בשבועות האחרונים נגד אנשי הפועל ת"א שלא הפסיקו להתלונן על כל מה שזז בליגה- אלו פתחו רגליים ואלו עוד יפתחו, שונאים אותנו, דופקים אותנו, אכלו לנו, שתו לנו. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, על כל שחקני המיליונים שלה, מזייפת תקופה ארוכה, עלתה בקושי רב לפיינל פור אחרי נצחון דרמטי בשתי נקודות הפרש על בני השרון, וההנהלה שלה מכפישה בפומבי ובגסות רוח את השופטים. דיוויד פדרמן הגדיל ואמר כי מגיל שש הוא רואה כדורסל ואף פעם לא חזה בשיפוט כה מגמתי ומכוער. יכול להיות שבכיינות היא מוטיב עירוני?

במקרה של שוויון בנקודות ובהפרש השערים – חיפה תוכתר כאלופה! סדר שובר השוויון - נקודות, הפרש שערים, נצחונות, שערי זכות....
מי באמת אשם? מכבי ת"א? מה היא קשורה? כן, אפשר לומר שהיא לא...
מבט לא מתלהם על הקיזוז, הפלייאוף, הליגה המוגדלת ועוד… רובנו נגד הקיזוז, נגד ליגה של 16 קבוצות, נגד מה...

מי באמת אשם?

eranlevy — Wed, 12 May 2010 16:54:30 +0000

בני טבק. ניצח 0-1 בימק"א

אז הפועל ת"א מחזיקת הגביע. ולמרות שכל עוד קיים סיכוי אי אפשר לסגור את הבסטה סביר להניח שמכבי חיפה תסגור שתים עשרה אליפויות בשבת הקרובה. רק קבוצה אחת יכולה להיות אלופה, רק קבוצה אחת יכולה לזכות בגביע, והחלוקה בין שתי הקבוצות הטובות בארץ בעונת 2009/10 הינה יותר מצודקת. אוהדי הפועל ת"א מן הסתם לא יסכימו עמי – אליפות תמיד חשובה יותר מגביע. ואולי הזכיה של הפועל ת"א בגביע המדינה היתה יכולה להיות מתוקה יותר אם במקום בני יהודה היתה מתייצבת בגמר מכבי חיפה בכבודה ובעצמה. בעונת 1978/9 זכתה מכבי ת" א באליפות המדינה ובית"ר י-ם, שדלקה אחריה במשך כל העונה ואף הובילה לפרקים (מכבי ת"א עלתה למקום הראשון ולא ירדה ממנו עד למחזור האחרון אחרי שניצחה בימק"א את בית"ר 0-1 משער של בני טבק) גברה על אותה מכבי בגמר גביע המדינה. הייתי אז ילד, אך הדעות שהשתקפו במדורי הספורט (איזה אינטרנט איזה…) הסכימו כמעט כולן שבעונה כל כך צמודה בצמרת תהיה בחלוקת התארים בין שתי הקבוצות הטובות בארץ מן הצדק.

אז למה דווקא העונה קיימים סימני שאלה סביב התואר? למה הפועל ת"א לא מצליחה ליהנות מזכייתה השלוש עשרה במספר בגביע המדינה? למה בוחר אלי גוטמן לאמר לכל מיקרופון שנשלף לכיוונו כי "השמחה אינה מושלמת"? והכי חשוב – למה אחרים אשמים בעובדה הכמעט סופית שהפועל ת"א לא תזכה באליפות? אומרים שהפועל ת"א הציגה את הכדורגל היפה ביותר העונה. גילי ורמוט החזיק את הקישור, דאגלס דה סילבה הוא משחקני ההגנה הטובים שהיו בארץ, איתי שכטר הבקיע והבקיע, ועל שוער כמו וינסנט אניימה אפשר יהיה רק לחלום בעונות הקרובות.

מכבי נתניה של אז

אומרים שהפועל ת"א הציגה את הכדורגל היפה ביותר העונה ושוכחים עובדה אחת חשובה – מכבי חיפה היא הקבוצה היעילה ביותר העונה. לא תמיד יש קשר בין יעילות ליופי. זאת יודעים גם אוהדי מכבי נתניה, שבעונת 1982/3 הציגו, כך מספרים זקני נתניה (שהם פחות או יותר בגילי), את הכדורגל הטוב ביותר שהקבוצה הזו הציגה אי פעם. רביעיות, חמישיות ושישיות (שתי שישיות מול מכבי ת"א ובית"ר י-ם) שלא עצרו את הפועל כפ"ס בטיפוסה הסיזיפי אך היעיל לראשות הטבלה ולזכייה באליפות באותה עונה. זאת אמורים לדעת גם אוהדי הפועל ת"א שזוכרים את דאבל 1999/2000. מכבי חיפה הציגה כדורגל נהדר, שוטף ואיכותי, עם יניב קטן, יוסי בניון, סרגיי קלשצ'נקו וריימונדס ז'וטאוטאס והבקיעה 86 שערים. מה שזכור מאותה עונה הוא רק הדאבל של הפועל ת"א. יפה יפה, אבל עם יופי לא קונים במכולת.

חברים שרים טייב. מאת: גיא סוקולבסקי

לא צריך להיות אוהד של הפועל, מכבי או חיפה כדי להבין שלא מכבי ת"א אשמה באובדן האליפות של הפועל או בזכיה של חיפה. יריבות בין הפועל למכבי קיימת עשרות שנים. "מי שלא קופץ צהוב", "מי שלא קופץ אדום", "כולם שונאים את הפועל", "אני שונא את מכבי" וגיא סוקולובסקי. וכשיריבות היסטורית שכזו משחקת תפקיד המפסידה היחידה היא הפועל ת"א, שעל אף הכדורגל האיכותי שהציגה במשך רוב העונה, לא ניצחה את מכבי נתניה, הפועל עכו, הפועל פ"ת ומכבי פ"ת - ארבע קבוצות שהיו אמורות להשאיר את הנקודות אצל הפועל ת"א. שמונה נקודות שהיו משנות לחלוטין את פני הליגה והמירוץ בצמרת. מסתבר שאיכות זה לא הכל. הפועל לא ניצחה באותם משחקים מכל מיני סיבות – רצון עז של היריבות להשיג משהו מול הקבוצה הטובה בארץ, התבטלות של הפועל, אולי גם מזל – אבל אנשי הקבוצה יכולים להאשים רק את עצמם. במאבק על האליפות אין נקודות חשובות יותר או פחות, צריך לנצח וכמה שיותר. אבל מכבי ת"א? מה היא קשורה? כן, אפשר לומר שהיא לא השתדלה להתאמץ מול מכבי חיפה, אבל גם בתום אותו מחזור ניצבה עדיין הפועל ת"א במקום הראשון. מבחינתה כל שהיתה צריכה הוא להרוג טורקי ולנוח – לנצח בדרבי ובטדי. הפועל לא ניצחה את מכבי, חיפה ניצחה את בית"ר ועלתה למקום הראשון. מי איבד את המקום הראשון? מכבי? מי לא ניצח במחזור הלפני אחרון? מכבי? (בעצם כן, גם מכבי, אבל היא כבר מזמן ב"מציצים"…).

למרות שאני אוהד מכבי ת"א אף פעם לא הצלחתי להבין את פשר השנאה. כילד שנאתי את הפועל ת"א כי "ככה זה אמור להיות". התבגרתי מעט והפסקתי להאמין ששנאה עירונית חיונית לאהדה. רציתי בהצלחתה של הפועל ת"א במסע הקסם האירופי שלה כמו ששמחתי בעלייה של מכבי חיפה לשלב הבתים של ליגת האלופות. ברור לי שאני די בודד בהלך הרוח הנ"ל. ברור לי גם שהאשמת קבוצה אחת – שנואה ככל שתהיה – באובדן מטרה משולה לחיפוש המטבע דווקא מתחת לפנס המאיר. פעם, לפני הרבה שנים, לימדו אותי שאם טעיתי ועליי לתת הסברים עדיף להסביר איך לא תחזור הטעות מאשר להסביר מה גרם לטעות. להפועל ת"א היתה עונה נהדרת עם גביע ביד לכל הפחות. עדיף להפיק לקחים לקראת העונה הבאה. מכבי ת"א לא אמורה להיות חלק ממערך הפקת הלקחים.

זה כל הקסם ? גדשו אלפי חיפאים את האצטדיון המקומי בעיר בציפייה לקרב אמיתי...
סוגרים סיבוב אז זהו זה. הסיבוב הראשון של הלוזון-ליג המשעשעת תם לו,...
מי הכי טובה? לו היה לי כובע – הייתי מסיר אותו, תוך קידה...

באיירן ראשונה, הרטה אחרונה

eranlevy — Mon, 10 May 2010 15:32:27 +0000

באיירן מינכן. אלופת גרמניה 2009-2010

המשחק הסתיים. באיירן מינכן ניצחה את הרטה ברלין 1:3 וזכתה באליפות באופן רשמי. במה נבנתה במהירות הבזק במרכז המגרש, שחקני באיירן החליפו חולצות, התחבקו עם כל מי שנמצא לידם על הדשא, רקדו קצת פוגו, שפכו גלוני בירה אחד על השני ורק ואן חאל הצליח להתחמק בסיבוב הראשון מבירה על ראשו, התחמקות שהחזיקה מעמד רק עד הסיבוב השני, במהלך הקפת הנצחון עם צלחת האליפות. ואן חאל סיים את הערב עם ראש וגוף מדיפים ארומת אלכוהול. כל שחקני באיירן הדיפו ניחוחות שכרון הנצחון.

שחקני הרטה ירדו מהר מאוד לחדר ההלבשה. אם הם עוד חשבו שהקהל יכבד אותם עם סיום העונה הם טעו. השחקנים שהתקרבו ליציע המזרחי תוך מחיאות כפיים זכו בתגובה לקללות ומחאות. עונת 2009/10 היתה עונה נוראית לאוהדי הרטה. מבין חבריי הייתי היחיד שהגיע למשחק הבית הראשון של הרטה מול האנובר, שהיה גם נצחון הבית היחיד של הרטה העונה. אין אוהד כדורגל שיכול להיות מרוצה מעונה שלמה ללא נצחונות בית, מסיבוב שלם עם שש נקודות בלבד, עם נצחונות מרשימים ומכעיסים כאחד של 0:3 ו-1:5 בחוץ לעומת הפסדים מגוחכים בשניות הסיום מול יריבות התחתית תוך הפגנת יכולת ירודה. זה אמנם רק כדורגל ואנחנו נמשיך להגיע למשחקים גם בליגה השניה, אבל יש גבול, ושחקני הרטה עברו אותו. תצוגה מפסידנית כמו שחווינו העונה לא אאחל לאף אוהד כדורגל.

משחק אחרון לאדריאן ראמוס והרטה בליגה הראשונה

את באיירן דווקא יכולתי להעריך הרבה יותר. הבדלי הרמות היו ברורים וחדים. נדמה היה כל העת שהכל תלוי בבאיירן. ירצו – יביסו את הרטה. לא ירצו – ינצחו בקטן. ומה שלא יעשו – ינצחו. זכיתי לראות את פרנק ריברי, מגדולי השחקנים שראיתי ללא מדיומים תקשורתיים החוצצים בינינו. יכולת וירטואוזית וכושר גופני מרהיבים. זכיתי לראות את אריאן רובן, השחקן הגדול שראיתי בחיי. החיתוך שמאלה לאמצע המגרש, השליטה המוחלטת בכדור, ראיית המשחק המרהיבה, הליכת הברווז המצחיקה, הדרישה לכדור בכל רגע, הבעיטות המרהיבות לשער והשערים – מעולם לא ראיתי שחקן שכזה, ועוד במשחק "ידידות". זכיתי גם לראות את יורג בוט. אולי הוא לא מגדולי שחקני גרמניה, אבל הילד בן 35 ומתעופף מקורה אחת לשניה כמו קסיאס בצעירותו, והקריאות "בוט! בוט! בוט!" של אוהדי באיירן אחרי כל הצלה שלו רק מגבירות את ההתלהבות.

המשחק עצמו לא ייזכר בספרי ההיסטוריה כבעל עניין רב. במחזור הלפני אחרון הרטה ירדה ליגה ובאיירן הבטיחה את האליפות. לבאיירן עוד היה חשוב איכשהו לסיים את העונה עם נצחון ולחגוג את האליפות בצורה הראויה לאלופה גאה, מה גם ששני אתגרים לא פחות חשובים – הגביע הגרמני וגמר ליגת האלופות – ממתינים לה בשבועיים הקרובים וכל נצחון תורם לגיבוש ולאמונה העצמית. מה היה להרטה? גם נצחון שלה לא היה מחלץ אותה מהמקום האחרון. כל שחקני הרטה היו כבויים לחלוטין. אף שחקן לא הראה רצון אמיתי לנצח או להילחם על ניצחון. ולא רק השחקנים – לפרקים לא הבנתי בשביל מה הגעתי בכלל לאצטדיון באותה שבת. לא היה לי חשק להגיע, המשחק לא באמת עניין אותי, אפילו הבירה לא נעמה לחיך, ועשרים דקות מפתיחתו כל שרציתי היה שיסתיים. אוהדי הרטה ביציע המזרחי לא הניפו דגלים וצעיפים ולא שרו ועודדו כמו שעשו בכל משחק בית בעונה המקוללת הזו. האצטדיון נדם ורק לקראת סיום המחצית הראשונה החלו אוהדי באיירן להשמיע את קולם בקריאות "אנחנו האלופים", קריאות שלא הפסיקו עד לשריקת הסיום.

מה שיפה בכדורגל הגרמני הוא יכולת הפירגון. באיירן זכתה באליפות בברלין ואף אוהד הרטה לא עזב את האצטדיון עד לאחר טקס הענקת צלחת האליפות. ההערכה לכדורגל טוב היא רבה, גם אם זה לא מגיע מהקבוצה האהודה, ובאיירן אינה אהודה על רוב אוהדי הקבוצות האחרות בגרמניה. בעיתוי נדיר זכיתי להיות עד ממקור ראשון לחגיגות האליפות של אחת הקבוצות הטובות באירופה כיום. העונה הבאה תהיה אחרת. כולי תקווה שאחגוג עוד אליפות בעונה הבאה, זו של הליגה השניה, זו שתעלה את הרטה חזרה לליגה הראשונה. שרק לא אתבדה.

יאללה, מונדיאל!!

וולפסבורג נגד באיירן מינכן : באיירן לא עוצרת – תקציר המשחק באיירן לא עוצרת. (צילום:AP) וולפסבורג האלופה היוצאת (והמתפוררת) מארחת בפולקסוואגן...
הרטה ירדה ליגה. סוף שתי דקות לאחר סיום המשחק התפכחתי. הגורל היה ברור, לפחות...
עדיין אחרונה, ובכל זאת.. לפני כשעה חזרתי מהאצטדיון האולימפי. הרטה ברלין שיחקה היום מול...

הרטה ירדה ליגה. סוף

eranlevy — Tue, 04 May 2010 15:39:54 +0000

הדקה ה-59, לברקוזן מפגרת 1-0 בביתה מול הרטה ברלין אחרי שער בבעיטה מהאוויר משישה עשר מטרים של רפאל. בוכום מפסידה לבאיירן מינכן, נירנברג מפגרת מול המבורג. שרק יישאר ככה עד הסוף. במצב הזה יש סיכוי שהמחזור האחרון יהיה מכריע עבור הרטה, וכששאלקה מפסידה כפי הנראה לורדר ברמן זה אומר שלבאיירן תהיה את האליפות בכיס כשהיא תגיע לברלין, ואז אולי המלחמה האחרונה של הרטה תכריע את גורל המשחק לטובתה. לא הכל אבוד!

כדור קרן אחד דקה מאוחר יותר ומנואל פרידריך אחד שהשווה בנגיחה חיסלו את הסיכויים. הרטה עוד ניסתה לעשות משהו אבל כמו תמיד אחרי ספיגת שער קיבלו השחקנים פיק ברכיים ואיבדו את הצפון. פתיחת המשחק המדהימה וההחמצות מסמרות השיער של הרטה הפכו לזיכרון רחוק. בדקה ה-92 קיבל אדריאן ראמוס כדור בצד ימין של רחבת לברקוזן, עבר את המגן ומצא את עצמו לבד מול אדלר. עשרה מטרים משמאלו המתין גקאס למסירת רוחב שתעמיד אותו לבד לגמרי וחמישה מטרים מול שער ריק. ראמוס שלח את הכדור לתוך הרחבה. חזק מדי, גקאס לא הצליח להגיע אליו, כדור חוץ ללברקוזן. השופט שרק לסיום המשחק. הרטה ברלין ירדה רשמית לליגה השניה.

אוהדי הרטה. יורדים כיתה

כמה צ’אנסים אפשר לתת לקבוצה אחת? במשך כל העונה קיבלה הרטה מתנות מיריבותיה לתחתית בדמות הפסדים ובכל פעם בעטה הרטה בדלי. במשך כל העונה היו להרטה משחקים מכריעים באצטדיון הביתי. במשך כל העונה השיגה הרטה נצחון ביתי אחד בלבד. בליגה השניה מתחילים רבים מהמשחקים בשעה 13:00. זה מזכיר לי את תקופתי במכבי ת"א והפועל חולון. בשעות האלו החלו משחקי הנערים והנוער. אז כשחקן אולי זה נוח לשחק מוקדם, אבל כאוהד קשה לי לדמיין את עצמי לוגם בירה ראשונה בחצי היום, ועוד במשחקים מול קבוצות עלומות כמו אוברהאוסן, גרוייטר פורת’ ופאדרבורן. כן, יש כמה שמות מוכרים יותר בליגה השניה כמו ארמיניה בילפלד, אנרגי קוטבוס, מינכן 1860 וקרלסרוהה, אבל יש גם עולות חדשות לליגה – אאו ואוסנברוק. יו, זה מעניין.

ואולי באמת הליגה השניה היא מה שהרטה צריכה אחרי עונה קטסטרופלית. כל השחקנים הבכירים יעזבו – דרובני, פרידריך, קצ’אר, גקאס, קוביאשווילי, הובניק, פון ברגן, אולי גם רפאל וראמוס – וזה הזמן לנקות את האורוות, להביא שחקנים מחוייבים יותר, לוחמים שיחזירו את הרטה ברלין תוך עונה אחת לליגה הראשונה. הרטה ברלין לליגה השניה היא מה שבאיירן לליגה הראשונה – מי שלא אוהד שלה שונא אותה וכולם רוצים לנצח אותה. הליגה השניה היא ליגה שרק הולכת ומתחזקת מעונה לעונה. שחקנים בכירים מגיעים אליה מכל אירופה והתקציבים גדלים. זה לא יהיה קל, אבל אם זה יסתיים בחזרה לליגה הראשונה לא תהיה שמחה מתוקה מכך. בוודאי שזו תהיה שמחה גדולה יותר מהמקום הרביעי של העונה שעברה.

מבחינת הרטה, כל המפה משתנה

בשבת הקרובה מגיעה באיירן מינכן לברלין. את הנצחון של הרטה על באיירן בעונה שעברה לא זכיתי לראות, חליתי ונשארתי בבית. העונה חיכיתי למפגש בקוצר רוח ובשבת אהיה שם. לצערי הרב הפך האירוע ממשחק רשמי בעל משמעות קריטית למשחק ידידות. הרטה ירדה ליגה, באיירן זכתה באליפות. אם שאלקה תנצח בשבת ובאיירן תובס 0-17 תזכה הרטה באליפות. ממש… המשחק גם לא ישפיע על קבוצות אחרות, אין לו עוד שום חשיבות. באיירן תרצה בכל מאודה לנצח ולחגוג את הקפת האליפות עם ניצחון, כיאה לאלופה. ואם הרטה תנצח? אז מה, זה כבר ממש לא משנה, נצחון לא יתן טעם טוב לירידה, זה יהיה נצחון אחד מאוחר מדי.

שתי דקות לאחר סיום המשחק התפכחתי. הגורל היה ברור, השאלה היחידה שנשאלה היתה מתי. ואולי טוב שכך, לפחות התקוות המדומות התנפצו לבלי שוב. מעתה כבר אין צורך להאחז בעוד שביב סיכוי, כבר לא חולם על הצלחה פתאומית שתגיע יש מאין ותהיה רחוקה מלשקף את העונה כולה. זה נגמר, זה עבר, בעונה הבאה יהיה מחיר המנוי זול יותר. הנה, בבקשה – יש גם טוב בירידה!

זה נגמר, זה עבר שתי עונות בברלין ואין מה להשוות. שתי עונות בונדסליגה, אחת...
לחלום על עלייה ביום שישי, בשעה 18:00, תיפתח עונת 2010/11 של הבונדסליגה השניה....
החלום ושברו הדבר המציאותי והכואב ביותר הוא התקווה הכוזבת. בסופו של יום...

הלאה הקיזוז!

eranlevy — Tue, 27 Apr 2010 10:13:00 +0000

דבלין, רביעי, תשעה עשר בנובמבר 2009, אירלנד – צרפת, מוקדמות מונדיאל 2010.

היד של הנרי. זוכרים?

בדקה ה-102 השתלט תיירי הנרי על כדור גובה בעזרת ידו והעביר את הכדור לרגלו. משם שלח קטנה לרוחב השער לוויליאס גאלאס, שדחק פנימה את הכדור והשווה ל-1:1 שהעלה את צרפת למונדיאל על חשבון אירלנד. אותו השער ייזכר לדראון עולם. לנצח יוזכר השער כאחד הקיפוחים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל. צרפת לא הרשימה במהלך כל טורניר המוקדמות ואם לא השער שהובקע ביד לא היתה מגיעה למונדיאל. עובדה אחת נשכחה: צרפת הגיעה למשחק של הכל או כלום. צרפת העפילה לפלייאוף. בלי קשר לרמה שהציגה נבחרתה באותו טורניר, צרפת הצליחה להשיג את התוצאות הרצויות כדי לסיים במקום השני ולהעפיל לפלייאוף. האשם המוסרי בשער הוא תיירי הנרי, אבל בחוקת פיפ"א מוסר אינו משחק תפקיד, כך שהאשמה לפארסה במשחק מוטלת בלעדית על השופט השבדי מרטין הנסון שאישר שער לא חוקי. זו לא היתה הפעם הראשונה שמשחק הוכרע עקב טעות שיפוט, ובהכירנו את מדיניות פיפ"א השמרנית – זו גם לא הפעם האחרונה.

קרית אליעזר, שבת, שניים במאי 1998, מחזור 29, בית"ר י-ם – הפועל בית שאן, ליגה לאומית.

עד היום בהפועל זוכרים את טייב

שבת גורלית היתה זו עבור שתי הקבוצות. בית"ר היתה חייבת לנצח או לקוות לתיקו ומטה של הפועל ת"א כדי להישאר במקום הראשון ערב מחזור הסיום. הפועל בית שאן היתה חייבת לנצח או לקוות להפסדים של בני יהודה או הפועל ב"ש כדי להבטיח את הישארותה בליגה.

בדקה ה-80 נודע לשחקנים ולצופים בקרית אליעזר כי הפועל ב"ש הפסידה, הפסד שהציל את הפועל בית שאן מירידה. מאותה דקה הפכו שחקני בית שאן לאפאטיים, ירדו להגנה, מיעטו בקרבות אחד על אחד מול שחקני בית"ר ונתנו להם מרחב לפתח את משחקם. אחרי שאלמוג כהן, שחקן בית שאן, השווה את התוצאה ל-2:2 נצפתה ירידת מוטיבציה נוספת בקרב שחקניה. בהתקפה האחרונה, עם ביצוע כדור קרן של בית"ר, עמדו כל שחקני בית שאן על קו השער ואיתן טייב התכופף לקשור את שרוכי נעלו. בית"ר הבקיעה, ניצחה את המשחק וזכתה באליפות. טענות רבות לקונספירציה עלו לאחר המשחק ובמשך השנים. טענו ששחקני בית שאן אוהדים ברובם את בית"ר ולאחר שהובטחה הישארותם בליגה ביקשו לעזור לבית"ר לזכות באליפות. אמרו שבית שאן העדיפה שבית"ר תזכה באליפות מכיוון שלא רצתה להסתבך עם אוהדיה הפרועים של בית"ר. אפילו איתן טייב הצהיר כמה שנים מאוחר יותר כי בית שאן הפסידה בכוונה את המשחק. חקירות שנערכו לא העלו דבר ולמרות שלכולם היה ברור שמשהו כאן מסריח לא שונתה התוצאה ובית"ר המשיכה לעוד נצחון ואליפות באותה עונה. עובדה אחת נשכחה: בית"ר הגיעה למצב המתואר מהמקום הראשון אחרי עונה קשה. בית"ר הציגה כדורגל טוב ויעיל ובילתה את העונה כולה בצמרת. בית"ר הגיעה לסטטוס שלה לפני המשחק בזכות. כמו שנאמר – מוסר אינו חזק מתקנות וחוקים, לא רק בפיפ"א כי אם גם בהתאחדות לכדורגל.

אצטדיון ר"ג, מאי 1983, הפועל ת"א – מכבי ת"א, גמר גביע המדינה.

גילי לנדאו. כבש עם היד ושתק

עד הדקה ה-67 היתה התוצאה 2:2. מכבי הוליכה, הפועל השוותה. משה מרכוס, שוער מכבי, התקשה להרחיק כדור שנבעט אליו. הכדור עלה לגובה, אבי כהן וגילי לנדאו קפצו לכיוונו. לנדאו שלח את ידו מעל לראשו של כהן והסיט את הכדור לשער. שופט המשחק, עובדיה בן יצחק, אישר את השער. הפועל ת"א ניצחה 2:3 וזכתה בגביע המדינה. מכבי ת"א טענה לקיפוח מצד השופט, הפועל ת"א התענגה על הנצחון על היריבה העירונית ועוד משער לא חוקי. עובדה אחת נשכחה: מעמד גמר הגביע הוא הפרס לקבוצות שניצחו בכל שלבי המפעל. גם הפועל וגם מכבי הגיעו בזכות לגמר, למשחק של הכל או כלום. שוב הוטלה האשמה על השופט שאישר שער לא חוקי. אחרי שכבש את השער בידו רץ לנדאו למאמנו צבי רוזן ושאל אותו אם להודות בפני השופט שהבקיע ביד. רוזן אמר ללנדאו "אתה ילד גדול, תעשה מה שאתה מבין". לנדאו שמע ושתק. מוסר וחוקה כבר אמרתי?

קרית אליעזר, שני, עשרים ושישה באפריל 2010, מכבי חיפה – הפועל ת"א, מחזור 33, ליגת העל.

חוגגים נצחון בקרית אליעזר (צילום:אלי אלגרט)

עד המחזור השלושים הוליכה מכבי חיפה את הליגה בפער ניכר. מעט לפני סיום הסיבוב השני איבדה חיפה נקודות יקרות. במקביל הפועל ת"א צברה נקודות וצמצמה את הפער לשש נקודות. שיטת קיזוז הנקודות קיצצה את הפער לשלוש בלבד. בדקה ה-59 הבקיע מהראן לאלה שער (חוקי לחלוטין!), הפועל ת"א ניצחה ועלתה למקום הראשון. עובדה אחת לא נשכחה – בניגוד למקרים שצוינו לעיל, עונה שלמה של שתי קבוצות למעשה לא נלקחה בחשבון. עונה שלמה ידעו שש עשרה קבוצות שהן אינן מקבלות שלוש נקודות לניצחון כי אם נקודה וחצי במקרה הטוב ועל פי שיטת הקיצוץ – לעתים גם נקודה אחת בלבד. עונה שלמה מוליכה חיפה את הליגה ובישורת האחרונה מתבצע הקיצוץ, חיפה מפסידה ולפתע היא במקום השני. אין מדובר כאן במשחק אחד, לא מדובר בטעות נוספת של שופט. מדובר בעונה שלמה שיורדת לטמיון, לא בגלל השחקנים או המאמן כי אם בגלל החוקים והתקנות.

אין קבוצה בעולם שמסוגלת לשמור על יכולת אחידה במשך עונה שלמה. הפועל ת"א סבלה מתקופות קשות משלה במהלך העונה, ולאחרונה סובלת מכבי חיפה סובלת מתקופה רעה. אבל בעונה נורמלית יש משמעות להישגים שהושגו במהלכה. שיטת הקיזוז משרתת קבוצות שמגיעות לפלייאוף בשיאן ופוגעת בקבוצות שיורדות בכושרן באותו שלב. ליגה נורמלית היתה מעניקה משמעות זהה הן להצלחות והן לכשלונות, ליגת לוזון מעניקה חשיבות רק למי שטוב בנקודת זמן מסויימת, ובכך מונעת כל סיכוי ליחס שווה לכל הקבוצות. ולא מדובר כאן רק בקרב האליפות. פתאום רעננה מתעוררת ומנצחת את עכו 0:4 וכבר נמצאת רק שתי נקודות מהקו האדום. הפועל פ"ת בתקופה רעה ומיד צונחת אל מתחת לקו האדום. רעננה באמת טובה יותר מהפועל פ"ת? על פי תוצאות שני המחזורים האחרונים התשובה חיובית, אבל שיטת הקיצוץ מתעלמת מעונה שלמה בה הפועל פ"ת היתה טובה יותר, לפחות על פי המיקום בטבלה וצבירת הנקודות.

אם הפועל ת"א תזכה באליפות העונה היא לא תגנוב אותה ממכבי חיפה. לא הפועל ת"א קבעה את החוקים החדשים, לא הפועל ת"א אישרה את קיזוז הנקודות. ההתאחדות לכדורגל היא האשמה הבלעדית לפארסה שמתנהלת מזה כמה שבועות. אבי לוזון רצה מתח בשלבים הסופיים והחליט לבטל את אלמנט ההישגיות כדי ליצור עניין. אם חיפה היתה מנצחת את הפועל ת"א ייתכן וכל העניין היה נשכח, אך הפועל היא שניצחה וקיבעה את חוסר השוויוניות וביטול ההשגיות של ההתאחדות לכדורגל, שבניגוד לדברי אחד מאלופי צה"ל במיל. ‘באה לברך ויצאה מקללת’.

עונת 2009/10 תסתיים בעוד שלושה שבועות, תהיה האלופה מי שתהיה. ההשוואות של העונה הנוכחית לקיפוחים שהוזכרו לעיל מיותרות. אין בין המשחקים שהוזכרו לבין העונה הנוכחית דבר וחצי דבר. שם היו בעיות מוסריות וטעויות שיפוט, כאן קיבל הקיפוח חותמת רשמית של ההתאחדות עוד לפני פתיחת העונה, ובסופו של דבר תוצאות אחרות של קבוצות במהלך העונה היו מקפחות קבוצות אחרות, אף קבוצה אינה חסינה. בעונה הבאה א ס ו ר להמשיך בשיטת הקיזוז ההזויה. השיטה אינה ספורטיבית ומקפחת חלק מהקבוצות. אבל אל מי אני מדבר? העיקר שמכבי פ"ת בפלייאוף האמצעי.

מבט לא מתלהם על הקיזוז, הפלייאוף, הליגה המוגדלת ועוד… רובנו נגד הקיזוז, נגד ליגה של 16 קבוצות, נגד מה...
שיטת הקיזוז יניב קטן נותן עונה גדולה ? גילי ורמוט ואיתי שכטר...
שיטת הקיזוז – למה לא? הגיע הזמן להבהיר שלצרכן מגיע לקבל את המוצר שהוא רוצה....

בכל אשמה שאלקה

eranlevy — Mon, 26 Apr 2010 08:44:43 +0000

בכל אשמה שאלקה.

שאלקה 04. אשמים בכל

שבת, שישה עשר במאי 2009. מחזור 33 עמד לצאת לדרך. הרטה במקום השלישי עם 62 נקודות, שטוטגרט רביעית עם נקודה פחות, באיירן מינכן ו-וולפסבורג עם נקודה יותר. שאלקה בכלל במקום השמיני, מסיימת את העונה שלה די מוקדם. מחזור קודם לכן ניצחה שטוטגרש בגלזנקירשן את שאלקה ושמרה על פער נקודה מהרטה שניצחה את קלן, גם כן בחוץ. מזה שלושה משחקי בית האצטדיון האולימפי בברלין מלא עד אפס מקום במשחקי הרטה, על כל 74,228 מקומות הישיבה בו. הכל היה מוכן לנצחון על שאלקה, שמירה על פער של נקודה אחת לקראת המחזור האחרון, ריצה לאליפות עד הסוף ולכל הפחות המקום השלישי וכרטיס לליגת האלופות.

שבת, עשרים וארבעה באפריל, 2010. כל כך הרבה משחקי "הזדמנות אחרונה" היו להרטה ברלין העונה, בעיקר בסיבוב השני. לכל משחק גורלי שכזה הגיעה הרטה אחרי סדרת נצחונות מרשימים, תמיד בחוץ, תמיד בהפרש של שלושה שערים לפחות. בכל משחק גורלי איבדה הרטה את הראש והפסידה. כך היה מול הופנהיים (2:0), נירנברג (2:1) ושטוטגרט (1:0). הרטה לא נותנת לעצמה צ’אנס אבל הליגה כנראה לא מוכנה לוותר על הרטה בכזו קלות ומספקת לה עוד משחק הזדמנות אחרונה, בבית מול שאלקה. רק שהפעם זו לא שאלקה של העונה שעברה. הפעם זו קבוצה שרחוקה שתי נקודות מהמוליכה באיירן. פליקס מגאת אמר שבאיירן לא תנצח עד סוף העונה, אמר וצדק – רק תיקו מול מנשנגלדבאך. ומה מתאים יותר לשאלקה מאשר נצחון בברלין?

עונת 2009 היתה מדהימה לכל הדעות. אצטדיון כמעט מלא בכל משחק, אווירה של צמרת, נצחונות מול כל הקבוצות הגדולות בבית, אפילו בירה חינם במשחק הבית האחרון לאותה עונה, אותו משחק מול שאלקה. קיבלנו קופונים בכניסה למתחם, אספנו את חצי הליטר שלנו ונכנסנו לאצטדיון, מוכנים לעוד חגיגה אחת של הרטה. זה לא מה שראינו. המשחק כולו נראה שייך לספרה אחרת, כזו של פלייאוף אמצעי של הלוזון ליג. לא היה כדורגל, לא היו התקפות, היה משעמם. זו היתה ההזדמנות של הרטה לעשות משהו שהיא אף פעם לא עשתה, לסיים במקום השלישי לכל הפחות ולכו תדעו, אולי אפילו שני מקומות יותר. תיאורטית ומעשית זה היה אפשרי, אבל זה לא מה שקרה. תיקו אפס משעמם, נצחון של שטוטגרט והיא קפצה מעל הרטה למקום השלישי, נקודה אחת יותר.

הפעם לא חילקו קופונים. בפעם שעברה זה קרה אחרי ששלושה משחקים רצופים היה האצטדיון מלא, ופאל דרדאי, שחקן הקבוצה, מימן 55,000 ליטרים של בירה כאות תודה לאוהדים. הפעם הגיעו רק 60,000, פחות מאשר מול נירנברג. אני יודע עם מי יש לי עסק העונה, הרטה לא מתפקדת, יש לה נצחון ביתי אחד בלבד ומתחילת הסיבוב השני כבשה רק שני שערים בבית. ככה לא נשארים ליגה בשום יבשת בעולם. אבל כמו תמיד היציע המזרחי לא מפסיק לשיר, אלפי הדגלים מתנופפים, השירה מרעידה את האצטדיון ושוב עולה מעט אופטימיות. הרי לא יכול להיות שגם הפעם לא יאכלו השחקנים את הדשא, אם לא בשבילם לפחות בשביל הקהל שלא עוזב את הקבוצה לרגע. אז זהו, שיכול להיות, וזה מה שהיה.

מחזור אחרון לעונת 2009, שטוטגרט מול באיירן, הרטה נסעה לקרלסרוהה שירדה ליגה שני מחזורים קודם לכן. בסיבוב הקודם הביסה הרטה את קרלסרוהה 0:4 במשחק חד צדדי לחלוטין. אבל הפעם משהו קרה להרטה. התיקו אפס הוציא אוויר לשחקנים וככה נראתה הקבוצה במחזור האחרון. שטוטגרט הפסידה לבאיירן, מה נשאר להרטה? לנצח את האחרונה בטבלה, להעפיל למקום השלישי ולשחק בצ’מפיונס בעונה הבאה. הרטה הובסה 4:0, אבל עד היום ברור כמעט לכל אוהד שהכשלון לא היה באותה תבוסת חוץ – הכשלון החל בתיקו אפס מול שאלקה, התבוסה בקרלסרוהה היתה רק אקורד סיום צורם.

יורדים?

בדקה ה-87 בעט הייקו וסטרמן כדור לרשת. שאלקה מובילה 0:1. זה בדיוק מה שקרה כל העונה – הרטה מחזיקה מעמד, מראה ניצוצות, אני מת כבר לראות כדור שלה ברשת, ותמיד זה הכדור של האורחים שנכנס ומכניס עוד תוגה ללב ולחץ לחזה. בסיום המשחק לא יכולתי לקום וללכת כמו אחרי כל הפסד העונה, נשארתי במקומי דקות ארוכות, הרבה אחרי שהאצטדיון התרוקן מיושביו. עמוק בפנים זה הרגיש כמו הסוף. ההיסטוריה של הבונדסליגה מקטלגת את שאלקה והרטה כאויבים. לא ברור לי למה, אני רק יודע שככה זה. אויבים או לא, גם העונה זימן לנו הגורל את שאלקה למשחק "ההזדמנות האחרונה" האחרונה בהחלט, וגם העונה, בדיוק כמו בעונה שעברה, כשלה הרטה לעשות את ההבדל ולנצח. והרי אם הרטה היתה מסיימת את עונת 2009 במקום השלישי היא היתה מתחזקת, שחקנים היו רוצים להגיע אליה, ליגת האלופות וכל זה. אבל הליגה האירופית לא מרגשת את שחקני החיזוק יותר מדי, יש 7000 קבוצות במפעל הזה בכל שנה, יש לאן ללכת. אם רק היתה הרטה מנצחת אז את שאלקה ממש לא היה משנה אם היא היתה מפסידה בקרלסרוהה 18:0 – הרטה היתה מסיימת שלישית.

שמעו בדיחה: ילד שואל את אביו: "אבא, מה ההבדל בין תיאורטי למעשי?". האב חושב לרגע ושולח את בנו לשאול את אמו ואחותו אם היו מוכנות לשכב עם השכן תמורת אלף דולר כל אחת. הילד הולך, שואל, חוזר לאביו ואומר לו שהן מוכנות. ואז אומר האב: "תיאורטית יש לנו 2000 דולר בכיס, מעשית יש לנו שתי זונות בבית". אז בלי הכללות כמובן ובמחילה מראש מכל הנשים שקוראות את הפוסט, אבל ככה זה – תיאורטית היתה יכולה הרטה להפוך עוד עונה למאושרת עבור כולנו. מעשית נפגוש את קרלסרוהה כבר בעונה הבאה, ולא בגלל שקרלסרוהה עלתה ליגה. אה, וגם דרבי ברלינאי. שמחת זקנתי.

זה נגמר, זה עבר שתי עונות בברלין ואין מה להשוות. שתי עונות בונדסליגה, אחת...
החלום ושברו הדבר המציאותי והכואב ביותר הוא התקווה הכוזבת. בסופו של יום...
סיכום מחזור 7 בבונדסליגה : כל התקצירים כל השערים הבונדסליגה סוגרת מחזור שביעי עם חגיגה של 25 שערים. נירנברג...

החלום ושברו

eranlevy — Tue, 13 Apr 2010 08:58:45 +0000

לפעמים אני קורא את הפוסטים הקודמים שלי רק כדי להבין עד כמה בלתי אפשריים חיי כאוהד הרטה. כל נקודה שמושגת אחרי אפס אפס משמים פורשת אל מול עיניי שמיים כחולים וציפורי שיר. כל נצחון מרים אותי לשיאי שמחה והתרגשות. והעונה, בלי לחרוג מהמסגרת, מצליחה הקבוצה הזו לחסל כל תקווה ולהחזיר אותי ואת החברים שלי למציאות העגומה. הבעיה היא לא הקבוצה, הבעיה היא בי. אני ממשיך לקוות, ממשיך לראות את הבונדסליגה של עונת 2010/11 בעיני רוחי, עם הרטה ברלין בתוכה. למה בעצם? חוץ מהאוהדים שבדר"כ נשארים נאמנים לקבוצה ויהי מה, אין אף גוף רשמי שיעשה את ההבדל, שימוסס את משאלת המוות של הרטה ברלין, וכששקר מוצג כעובדה זמן רב יאמינו הבריות בסופו של דבר שהשקר הוא האמת. בשבת, ביציע, במשחק מול שטוטגרט, הבנתי שעונה שלמה עבדו עליי.

קבוצה שמשיגה נצחון ביתי אחד מתוך חמישה עשר עד כה לא יכולה לשרוד בשום ליגה. סחתיין על נצחונות על האפס בחוץ, כל הכבוד על 5-1 בוולפסבורג, אבל בסופו של יום הבית הוא מה שקובע. לשטוטגרט יש בסיבוב השני את מאזן משחקי החוץ הטוב בליגה. זה מספיק לקבוצה שבילתה חלק ניכר מהסיבוב הראשון בתחתית להעפיל עד למקום השישי ולפנטזיות על המקום החמישי וכרטיס לליגה האירופית. אבל שטוטגרט גם ניצחה בבית הזמן הזה. הרטה, עם כל נצחונות החוץ המרשימים שלה בסיבוב השני, נמצאת במקום העשירי בטבלת החוץ. בטבלה הרגילה אין שום השפעה לנצחונות החוץ על פרייבורג, האנובר, קלן ו-וולפסבורג על מיקומה. עדיין במקום האחרון רק שעכשיו גם עם פער של חמש נקודות מהמבחנים ועם ארבעה משחקים לסיום העונה.

האנובר עשתה את מה שמצפים מקבוצה שבאמת, אבל באמת נלחמת על חייה וניצחה את שאלקה 2-4 בבית אחרי ששאלקה כבר הצליחה להשוות. גם ורדר ברמן לא אכזבה את אוהדיה, הביסה את פרייבורג 0-4 ושמרה על סיכוי סביר להתברגות בין שלוש הראשונות ולמקום בצ’מפיונס. אם אני הייתי שחקן של הרטה והייתי רואה על המסך הגדול באצטדיון שפרייבורג מובסת בברמן הייתי מקיז את דמי כדי לצמצם מהם את הפער. המקום האחרון כבר נמאס עליי וגם מקום אחד גבוה יותר יכול לגרום לי אושר ותקווה. אבל מהרגע הראשון במשחק הרטה לא נראתה כמו קבוצה שמסוגלת. זה דבר אחד לראות באינטרנט את וולפסבורג מושפלת בביתה, זה דבר אחר להגיע לעוד משחק חלש בבית. לא אכפת להם מהאוהדים? רק לפני שבועיים הגיעו שישים אלף צופים למשחק עם נירנברג. יש מספיק אוהדים שאכפת להם למרות הרמה הנמוכה, השאלה היא אם יש מספיק שחקנים שאכפת להם.

הרטה הפסידה 1-0 לשטוטגרט. גם בטבלת משחקי הבית הרטה במקום האחרון. מה שהיה שונה הפעם הוא שלא היה לי אכפת. ככה נראית הרטה העונה. שמונה הפסדים, שש תוצאות תיקו ונצחון אחד שהושג באוגוסט 2009. כמה רוע אפשר לבלוע? מי ירחם עלינו? השחקנים התיישבו על הדשא עם שריקת הסיום, רק שהפעם אפילו לא היה מי שישרוק שריקות בוז. היציע המזרחי נסגר לצופים, ואם הם לא שם באמת שאין כלום. עוד הפסד, היו כל כך הרבה העונה. הדבר המציאותי והכואב ביותר הוא התקווה הכוזבת. בסופו של יום אנחנו מכירים את הקבוצה שלנו יותר טוב מכל אחד אחר. אנחנו יודעים בדיוק למה לצפות. החלומות הם השגיונות שלנו, לא שלהם. הם ימשיכו לשחק גם בעונה הבאה, רובם לא יישאר בהרטה, יש להם ביקוש בליגות בכירות באירופה. לארנה פרידריך תמיד יהיו קונים. גקאס ולבאן קוביאשווילי בכלל מושאלים להרטה לחצי שנה ואדריאן ראמוס, למרות תנודות קיצוניות ביכולת, הוא מלפפון חם. אפילו את פטריק אברט רוצים בלברקוזן. וירוסלאב דרובני? כנראה יחליף את להמן. אנחנו נישאר כאן, בליגה השניה, עם שחקני ליגה שניה ועם שמחת נצחונות וללא תוגת הפסדים. אולי.

סיכום מחזור 22 בונדסליגה : מבול של שערים בגרמניה סיכום המחזור ה-22 בבונדסליגה, 30 שערים הובקעו בתשעה משחקים תחת...
זה נגמר, זה עבר שתי עונות בברלין ואין מה להשוות. שתי עונות בונדסליגה, אחת...
הרטה ירדה ליגה. סוף שתי דקות לאחר סיום המשחק התפכחתי. הגורל היה ברור, לפחות...