בסוף מתרגלים לוובוזלות.

זמזום הדבורים הבלתי פוסק מתחיל במלוא הכוח שניה אחת עם תום ההמנונים. כשהייתי ילד קראו לצפצפה כזו זמבורה. גם לי היתה אחת, הייתי מזמבר בה בעיקר במשחקי הכדורגל של הכיתה בהפסקות, ברגעים הבודדים בהם לא שיחקתי. אהבתי את זה בתור ילד, כולם אהבו את זה. היינו ממלאים את הריאות ונושפים הכי חזק שאפשר. לא היינו חמישים אלף איש עם זמבורות, מקסימום שלושה, כך שאין לי מושג איך זה לראות משחק באצטדיון עם רעש שכזה. מהבית זה מעצבן עד שמתרגלים לזה. אז לא שומעים את השריקות של השופט ולא שומעים את הקהל, ויכול אפילו להיות שהוובוזלות משפיעות לרעה על השחקנים, כי הכדורגל שראינו עד עכשיו היה די מעפן, אבל הוובוזלות הן הדבר שמייחד את המונדיאל בדרום אפריקה. בעוד חמישים שנה יזכרו שבמונדיאל 2010 בלטה יותר מכל – יותר ממראדונה על הקווים, יותר מהאחים בואטנג שמשחקים בשתי נבחרות שונות, יותר מליאו מסי – המרעישה הרשמית, הוובוזלה.

הלוואי והייתי יכול להגיע למונדיאל. אני קורא על החוויות של העיתונאים ומוריק מקנאה. לפני ארבע שנים חוויתי את מונדיאל 2006 מברלין. חגגתי כל יום עם האוהדים (לא משנה של איזו קבוצה), למדתי למקסם את יכולת אגירת האלכוהול שלי וראיתי נבחרת גרמנית שהחזירה הרבה גאווה אבודה למדינה שלה. עכשיו המשחקים רחוקים כל כך, והשידורים הישירים אף פעם לא יזכירו לי את מה שחוויתי בלייב, תוך כדי תנועה, במונדיאל הקודם. וזה עוד טוב לעומת המונדיאל הבא שייערך בברזיל, חמש שעות לפני ברלין, שש לפני ישראל. משחקים מרכזיים בארבע אחה"צ, משחק בוקר ממש בבוקר, בשעה שמונה. איך אפשר גם לעבוד וגם להנות במונדיאל שכזה? אז מה אם היה גרוע יותר בדרום קוריאה ויפן? לנו יש זיכרון קצר, וטוב לנו איתו.

לי באופן אישי טוב גם עם העובדה שאין יותר מדי שערים, התרחשויות או כדורגל במונדיאל עד כה. רבות התלונות כי הרמה נמוכה מאוד, שהקבוצות יותר חוששות לספוג שער מאשר להבקיע שער. די טבעי כשזה קורה בשלב הבתים. שלושה משחקים, כל נקודה תכריע לצד אחד, לפעמים גם שלוש נקודות יכולות להספיק למקום בשמינית ולכן יש מלחמה אמיתית על כל נקודה. כולם רוצים אותן, אף אחד לא מוכן לאבד אותן. זה בסדר, זה שלב ההסתגלות. בעוד שבועיים יחלו משחקי שמינית הגמר. משחק אחד בלי אפשרות לתקן, רק רצון אחד – לנצח. יש שיגידו שגם אז יחפשו קבוצות את התיקו ואת הפנדלים. אני אומר שאידיוט מי שבונה על פנדלים בשלב כל כך מתקדם של המונדיאל. אפילו אם הרמה תהיה נמוכה זו בטח תהיה מלחמה, כי גם אם שוויץ, סלובניה או הונדורס יגיעו לשמינית הגמר הן לא ירצו לסיים את המונדיאל שלהם מוקדם מדי. בלי קשר ליריבה שלה באותו שלב. הגענו עד לכאן? בואו נלך עד הסוף!

והנה, רק דיברתי על מספר שערים נמוך… ואז הופיעה גרמניה עם רביעיה לרשת של אוסטרליה. על משקל ‘כוכב נולד’: "מונדיאל 2010 התחיל עכשיו!". משחק שוטף של הגרמנים, ריצה מצויינת באגפים, תומס מולר משחק כאילו הוא מוותיקי הנבחרת, מעבר מהיר מהגנה להתקפה, וכל זה כשהגיל הממוצע של הנבחרת הגרמנית הוא 25. אז אמנם זו "רק" אוסטרליה וזה לא היה "כוחות", אבל אף נבחרת עדיין לא הציגה חצי ממה שגרמניה הראתה לעולם בראשון בערב. לא אנגליה, לא ארגנטינה, בטח לא צרפת. טוב, כאן אני מפסיק. אני מעדיף לחכות לשלבים מאוחרים יותר, גם אם מדובר בנבחרת גרמניה. כבר לא מעניין אותי לאכול כובעים, זה לא טעים. זה גם לא הולך טוב עם וובוזלה.

בינואר 2006 נחתתי בפעם הראשונה בברלין. יצאתי מהטרמינל היישר למינוס שמונה מעלות מקפיאות. למחרת נרשמו מינוס שש עשרה מעלות. ביום. החורף היה נוראי, לא הבנתי מה אני עושה בעיר הקפואה הזו, בלי עבודה, בלי אישור עבודה, בלי ויזה, בלי לדעת מה יהיה מחר. אבל גם ברגעים הקשים ביותר במהלך אותו חורף מר, ידעתי שאשאר בברלין לפחות עד הקיץ. זכיתי להיות בארה"ב כשזו אירחה את מונדיאל 1994. האווירה במדינת הבייסבול והפוטבול לא הזכירה אפילו את זו הנחווית במגרשה של צפרירים חולון. מעטים היו האנשים מסביבי שהתעניינו בכדורגל בכלל ובאליפות העולם לנבחרות בפרט. האיטלקים, הקמרונים, הירדנים והצרפתים ששיחקו איתי בליגת החובבים של דרום אריזונה היו היחידים איתם יכולתי לדון בענייני כדורגל חשובים שתופסים מקום מרכזי באירופה, אסיה, ובעצם בכל מקום שאינו צפון אמריקה. ועכשיו, כשאני בגרמניה, במדינה שאוהבת כדורגל עם ליגה מהטובות בעולם, ואת זה לפספס? אין מצב, גם אם אפרד קודם לכן מהאגורה האחרונה שלי לא אעזוב לפני הגמר.

הקיץ הגיע, אני עדיין מובטל שידע חסכונות גדולים יותר אך כמה חודשים קודם לכן. את הויזה אני מאריך בכל חודשיים. פקידת ההגירה מכווצת את גבותיה ושולחת בי מבט עכור וכועס בכל פעם שאני מגיע אליה לחידוש אשרת השהיה. היא מזהירה אותי שזו הפעם האחרונה. זו הפעם השלישית שהיא אומרת ש’זו הפעם האחרונה’. אמינות הוא לא הצד החזק שלי, וטוב שכך. חוץ מזה  שתגיד מה שהיא רוצה, בקיץ אני כאן, כל השאר יסתדר. ישראלי או לא? לקראת המאורע מגיע חברי הטוב מהארץ ומתנחל אצלי. הימים ימי שלב הבתים. בכל כיכר בברלין מוצב מסך ענק. בכל קיוסק/חנות/פאב/מסעדה אפשר למצוא לפחות שלושה מסכי טלויזיה. כל ברלין, כל גרמניה עמוק בתוך המונדיאל. אוהדי הנבחרות השונות הגיעו באלפיהם לעיר. הקרואטים הם הרועשים והססגוניים ביותר, לבושים בחולצות הדמקה שלהם, שותים ושרים בלי סוף. הברזילאים אשכרה רוקדים בבוקר ובלילה. המקומיים לא מפגרים אחריהם והתחושה היא שמדינה שלמה עומדת מאחורי נבחרת הכדורגל שלה, נבחרת גרמניה.

בכל בוקר אנו מוליכים את עצמנו, אפופי שינה וקוריה, עמוק אל תוך התור לאצטדיון שנבנה במרכז "סוני" בפוטסדאמר פלאץ. ה’אצטדיון’ נבנה סביב למזרקה הגדולה, עם יציעים ובהם מושבים לאלף וחמש מאות איש. כרטיסים בחינם, כל הקודם זוכה. צעירים עם גלוני בירה ענקיים על גבם וברז בידם מסתובבים בין היושבים. מסך ענק בכל צד של המזרקה – ארבעה בסה"כ – ומסכים קטנים יותר מעטרים את הפינות הריקות. אולפן המונדיאל הגרמני משדר בין המשחקים והאווירה שמחה ומאושרת. כל משחק נחשב, אין משחקים נחותים, העיקר הכדורגל, האלכוהול והאווירה. וכך גם ההתמודדות בין אוקראינה לערב הסעודית לא מותירה מושב אחד פנוי.

שער ברנדנבורג הוא אחד מסמליה המובהקים של ברלין, היחיד שנותר משעריה הרבים של העיר. השער ששימש כמעבר בין מזרח ומערב ברלין, נחסם עם הקמת חומת ברלין ב-1961 ונפתח שוב לאחר נפילתה עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, מהווה נקודת מפגש חשובה לאוהדי כדורגל בימים אלו. על קצהו העליון של השער ישובה אלת הניצחון במרכבתה, מביטה למטה ומתמוגגת. מסך ענק של 67×67 מ’ הוקם מתחתיה, ובו אפשר לצפות בכל משחקי המונדיאל. השדרה הרחבה המסתיימת בשער נסגרה כולה לתנועת רכבים, ודוכני נקניקיות, בירות ופיצ’פקס מעטרים את כל השטח, המוקף כולו במעגלי אבטחה קפדניים. בכל יום נתון מגיעים לכאן לפחות שלוש מאות אלף צופים. במשחק בין אנגולה למכסיקו הגיעו 400,000 איש, ברזיל מול קרואטיה – 750,000, במשחק על המקום השלישי בין גרמניה לפורטוגל הוערכה נוכחות של 900,000 איש. בגמר המספר עבר את המיליון.

שלושה משחקים ביום ואופציות הצפייה אינסופיות, אבל מה זה מונדיאל בלי להיות שם כשזה קורה? שישה משחקים נערכים בברלין במהלך הטורניר, ואני והחבר שלי נוסעים לאולימפיה שטדיון כדי לנסות ולהשיג כרטיס למשחק בין שבדיה ופרגוואי במסגרת בית ב’. אני מלא קנאה בבעלי הכרטיסים, מסתובבים כמו טווסים נפוחי חשיבות עם הכרטיס הלכוד בתוך מעטפת פלסטיק קשיח התלויה על צווארם בשרוך צבעוני. אם לי היה כרטיס הייתי שומר אותו עמוק בתוך הכיס כדי שאיש לא יוכל אפילו להעיף בו מבט, שלא תבוא בראשו מחשבת זימה ופשע, שלא יחשוק בכרטיס יקר מפז זה, שלא תישלח ידו ותתלוש את מעטפת הפלסטיק, לאסוף אותה אל חיקו ולהעלם בתוך ההמון. אבל אני, אין לי כרטיס, וספסרים רבים מגלים עניין בכסף שלי, וכמה שיותר יותר טוב. הצעה של מאתיים יורו לכרטיס נדחית בבוז על ידי אחד מהם. חצי שעה מאוחר יותר אני נתקל באותו ספסר מנהל מו"מ מול זוג שבדים, מוסר להם שני כרטיסים ומקבל בתמורה שמונה מאות יורו במזומן. שמונה מאות יורו! חמש דקות לאחר פתיחת המשחק הגבולות נפרצים ואנחנו מצליחים לקנות כרטיסים במאתיים יורו, רצים לשערי הכניסה ונכנסים פנימה. את האווירה לעולם לא אוכל לתאר בדרך שתשקף אותה נאמנה. היה מדהים. המשחק עצמו היה די ירוד ברמתו ומשעמם והוכרע משער אחד לטובת שבדיה דקה לסיום המשחק. את תקציר אותו היום אנו רואים בפאב במזרח העיר, עם בירה וסטייק בלחמניה, יחד עם עוד כמאתיים איש. עשינו את זה, היינו במשחק במונדיאל!

ארבע שנים עברו מאז אותו קיץ. היום יש לי אישור עבודה, עוד כשנתיים אקבל אישור שהיה קבוע, עבודה יש, משפחה יש. הקור של חורף 2010 מזכיר לי את חורף 2006. הפעם המונדיאל רחוק מאוד, בדרום אפריקה, אבל קיץ של מונדיאל הוא קיץ מרגש, בעיקר מכיוון שבדרום אפריקה השעון מקדים בשעה אחת בלבד את זה של גרמניה. המסכים יותקנו, האוהדים ייצאו לרחובות, נבחרת גרמניה שוב תזכה לתמיכה כלל ארצית ואני אסביר שוב ושוב לאשתי ש"זה רק חודש, זה פעם בארבע שנים", עד שגם היא, מתעבת כדורגל באופן רשמי, תמצא את עצמה מול המסך, מעודדת את נבחרת גרמניה ומביעה דעתה על חזות השחקנים. ארבע שנים אני מכין אותה לחודש יוני 2010, ומי שאינו אוהב כדורגל בנימי נפשו וליבו לא יבין זאת. ואחרי שזה ייגמר, אפשר יהיה להתחיל להתכונן לאירוע הבינלאומי הבא עלינו לטובה שייערך בברלין – אירוויזיון 2011

1. הדבר הקשה ביותר בימים אלו לאוהד קבוצה שאינה הפועל ת"א הוא הפרגון. אוהדי מכבי חיפה לא יפרגנו על אליפות שבליגה רגילה וללא קיזוז היתה שייכת להם. אוהדי בית"ר י-ם לא יפרגנו לאליפות שהשיגה יריבתם השנואה בטדי, לא פחות ולא יותר. אוהדי מכבי אף פעם לא יפרגנו להפועל ת"א גם אם הסגל שלה יורכב כולו מיוצאי מכבי ת"א. אפילו אוהדי ושחקני הפועל ת"א לא יכולים לשמוח כמו שצריך ומעדיפים למנף את הזכיה בדאבל לסגירת חשבונות עם אלו שכביכול יצאו נגדם במהלך העונה. לביטוי "אין שמחה כמו שמחה לאיד" יש בימים אלו משמעות עצומה. הפועל ת"א זכתה בדאבל? למכבי ת"א יש יותר אליפויות וגביעים ולחיפה בכלל גנבו את האליפות. בניגוד לשמחה לאיד, הפרגון עדיין לא מצא את מקומו על מפת הכדורגל הישראלי.

2. אז מה יהיה עם הקיזוז? אליפות עם כוכבית או אליפות ככל האליפויות? תלוי את מי שואלים. הבעתי בעבר את דעתי בעניין ואיני חוזר בי כיום, אך למרות הבטיה השליליים של השיטה היא אינה גורעת כהוא זה מההישג של הפועל ת"א. חוקי המשחק היו ידועים לכל הקבוצות בתחילת העונה, ונצחון או שניים לכאן או לשם היו יכולים לשנות את מראה הטבלה ולפגוע בקבוצה אחרת. תחושת הקיפוח היא סלקטיבית ומשרתת בכל פעם קבוצה אחרת. המחזור האחרון היה כולו בידיים של חיפה. נצחון והיא אלופה ללא קשר להישגי הפועל ת"א בטדי. חיפה נכשלה, הפועל אלופה. לא השיטה הכשילה את חיפה, לא השיטה סיימה בתיקו עם בני יהודה.

3. לא רק קיזוז היה לנו העונה. היתה גם הגדלה של הליגה לשש עשרה קבוצות. אבי לוזון התפאר במחזור האחרון והמותח של ליגת העל והשליך את הצלחתו על הקיזוז. אבי לוזון מעולם לא טרח להזכיר את קבוצות התחתית בהתייחסו להצלחת הקיזוז. אצטדיונים מלאים במחזורי הסיום של העונה? רק בצמרת. מתח וכסיסת ציפורניים? רק בצמרת. הכנסות גבוהות ממכירת כרטיסים? רק בצמרת. לוזון שכח שיש עוד קבוצות חוץ מארבע הגדולות. לוזון שכח שהפועל עכו והפועל רעננה אפילו לא משחקות בערים אותן הן כביכול מייצגות. לוזון גם שכח את המחוייבות שלו להביא את הכדורגל למקומות אחרים חוץ מאשר לאזור המרכז. מה הביאה לנו הגדלת הליגה? קבוצות עניות שמשקיעות את תקציב המינימום לליגת העל ומשחקות כדורגל שנראה כמו תקציב המינימום, מאמנים ושחקנים שאין להם מקום בליגה הראשונה וקהל שנספר במאות ולעתים בעשרות. למשחקי הבית של הפועל ר"ג ואחי נצרת הגיעו בממוצע 1350 צופים. להפועל רעננה (בכפ"ס) – 1100. להפועל עכו (בנצרת עלית) – 512. במלים – חמש מאות ושנים עשר צופים! בממוצע למשחק! בליגת העל! חמש קבוצות לא שודרו במשחק המרכזי אפילו פעם אחת! זו לא ליגה של שש עשרה קבוצות, זו ליגה של "ארבע ועוד שתים עשרה". ואם מכבי פ"ת לא היתה מתמודדת מעט בתחתית העונה לא היינו זוכים לראות שם למטה את פניו של יו"ר ההתאחדות לכדורגל בישראל.

4. יכול להיות שלא לומדים את הלקח בליגת העל? יכול להיות שנכונה האמרה "פראיירים לא מתים, רק מתחלפים"? בתקשורת מתרוצצות הצהרות על תקציב של 70-80 מיליון ש"ח למכבי ת"א בעונה הבאה. קולאוטי וזיו מגיעים, אלירון עטר נקנה תמורת יותר ממיליון דולר ויוכל להרוויח עד כרבע מיליון דולר שכר שנתי, ברק יצחקי תמורת שני מיליון וטוטו תמוז תמורת "רק" שמונה מאות אלף יורו, ובל נשכח את החוזה המפלצתי של מאור בוזגלו שממשיך לטרוף דולרים. אז יש סיכוי שמכבי ת"א תזכה באליפות בעונה הבאה. ואחרי זה? מה יקרה אז? מה קרה להפועל חיפה של רובי שפירא? בית"ר י-ם של זאבי וגאידמק? למכבי ת"א של הרציקוביץ’? כנראה כלום. די ברור מה יקרה למכבי חיפה של יעקב שחר – בדיוק מה שקרה שם בעונות האחרונות. שחר לא השתולל בתקופות הנ"ל וימשיך להתנהל באותה צורה גם בעונה הבאה למרות מחאות האוהדים. על פי התנהלות העניינים בעונות האחרונות אמורה להיות לנו אלופה תורנית בכל שנתיים – שלוש ובין האלופות התורניות נמצא תמיד את מכבי חיפה. כשהאלופות התורניות יפסיקו להנות מהזרמת כספים בלתי פוסקת; כשהאלופות התורניות יאלצו לקצץ את תקציבן בחצי; כשלבעלי האלופות התורניות יימאס מהפסדים כספיים -  או אז, כמו עוף החול, תופיע מכבי חיפה השפויה על פני האדמה, תזכה באליפות נוספת ותמשיך לשמור על מסורת של קבוצת צמרת עקבית, תחרותית, אלופה.

נ.ב.

טענות רבות נשמעו בשבועות האחרונים נגד אנשי הפועל ת"א שלא הפסיקו להתלונן על כל מה שזז בליגה- אלו פתחו רגליים ואלו עוד יפתחו, שונאים אותנו, דופקים אותנו, אכלו לנו, שתו לנו. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א, על כל שחקני המיליונים שלה, מזייפת תקופה ארוכה, עלתה בקושי רב לפיינל פור אחרי נצחון דרמטי בשתי נקודות הפרש על בני השרון, וההנהלה שלה מכפישה בפומבי ובגסות רוח את השופטים. דיוויד פדרמן הגדיל ואמר כי מגיל שש הוא רואה כדורסל ואף פעם לא חזה בשיפוט כה מגמתי ומכוער. יכול להיות שבכיינות היא מוטיב עירוני?

אז הפועל ת"א מחזיקת הגביע. ולמרות שכל עוד קיים סיכוי אי אפשר לסגור את הבסטה סביר להניח שמכבי חיפה תסגור שתים עשרה אליפויות בשבת הקרובה. רק קבוצה אחת יכולה להיות אלופה, רק קבוצה אחת יכולה לזכות בגביע, והחלוקה בין שתי הקבוצות הטובות בארץ בעונת 2009/10 הינה יותר מצודקת. אוהדי הפועל ת"א מן הסתם לא יסכימו עמי – אליפות תמיד חשובה יותר מגביע. ואולי הזכיה של הפועל ת"א בגביע המדינה היתה יכולה להיות מתוקה יותר אם במקום בני יהודה היתה מתייצבת בגמר מכבי חיפה בכבודה ובעצמה. בעונת 1978/9 זכתה מכבי ת" א באליפות המדינה ובית"ר י-ם, שדלקה אחריה במשך כל העונה ואף הובילה לפרקים (מכבי ת"א עלתה למקום הראשון ולא ירדה ממנו עד למחזור האחרון אחרי שניצחה בימק"א את בית"ר 0-1 משער של בני טבק) גברה על אותה מכבי בגמר גביע המדינה. הייתי אז ילד, אך הדעות שהשתקפו במדורי הספורט (איזה אינטרנט איזה…) הסכימו כמעט כולן שבעונה כל כך צמודה בצמרת תהיה בחלוקת התארים בין שתי הקבוצות הטובות בארץ מן הצדק.

אז למה דווקא העונה קיימים סימני שאלה סביב התואר? למה הפועל ת"א לא מצליחה ליהנות מזכייתה השלוש עשרה במספר בגביע המדינה? למה בוחר אלי גוטמן לאמר לכל מיקרופון שנשלף לכיוונו כי "השמחה אינה מושלמת"? והכי חשוב – למה אחרים אשמים בעובדה הכמעט סופית שהפועל ת"א לא תזכה באליפות? אומרים שהפועל ת"א הציגה את הכדורגל היפה ביותר העונה. גילי ורמוט החזיק את הקישור, דאגלס דה סילבה הוא משחקני ההגנה הטובים שהיו בארץ, איתי שכטר הבקיע והבקיע, ועל שוער כמו וינסנט אניימה אפשר יהיה רק לחלום בעונות הקרובות.

אומרים שהפועל ת"א הציגה את הכדורגל היפה ביותר העונה ושוכחים עובדה אחת חשובה – מכבי חיפה היא הקבוצה היעילה ביותר העונה. לא תמיד יש קשר בין יעילות ליופי. זאת יודעים גם אוהדי מכבי נתניה, שבעונת 1982/3 הציגו, כך מספרים זקני נתניה (שהם פחות או יותר בגילי), את הכדורגל הטוב ביותר שהקבוצה הזו הציגה אי פעם. רביעיות, חמישיות ושישיות (שתי שישיות מול מכבי ת"א ובית"ר י-ם) שלא עצרו את הפועל כפ"ס בטיפוסה הסיזיפי אך היעיל לראשות הטבלה ולזכייה באליפות באותה עונה. זאת אמורים לדעת גם אוהדי הפועל ת"א שזוכרים את דאבל 1999/2000. מכבי חיפה הציגה כדורגל נהדר, שוטף ואיכותי, עם יניב קטן, יוסי בניון, סרגיי קלשצ'נקו וריימונדס ז'וטאוטאס והבקיעה 86 שערים. מה שזכור מאותה עונה הוא רק הדאבל של הפועל ת"א. יפה יפה, אבל עם יופי לא קונים במכולת.

לא צריך להיות אוהד של הפועל, מכבי או חיפה כדי להבין שלא מכבי ת"א אשמה באובדן האליפות של הפועל או בזכיה של חיפה. יריבות בין הפועל למכבי קיימת עשרות שנים. "מי שלא קופץ צהוב", "מי שלא קופץ אדום", "כולם שונאים את הפועל", "אני שונא את מכבי" וגיא סוקולובסקי. וכשיריבות היסטורית שכזו משחקת תפקיד המפסידה היחידה היא הפועל ת"א, שעל אף הכדורגל האיכותי שהציגה במשך רוב העונה, לא ניצחה את מכבי נתניה, הפועל עכו, הפועל פ"ת ומכבי פ"ת -  ארבע קבוצות שהיו אמורות להשאיר את הנקודות אצל הפועל ת"א. שמונה נקודות שהיו משנות לחלוטין את פני הליגה והמירוץ בצמרת. מסתבר שאיכות זה לא הכל. הפועל לא ניצחה באותם משחקים מכל מיני סיבות – רצון עז של היריבות להשיג משהו מול הקבוצה הטובה בארץ, התבטלות של הפועל, אולי גם מזל – אבל אנשי הקבוצה יכולים להאשים רק את עצמם. במאבק על האליפות אין נקודות חשובות יותר או פחות, צריך לנצח וכמה שיותר. אבל מכבי ת"א? מה היא קשורה? כן, אפשר לומר שהיא לא השתדלה להתאמץ מול מכבי חיפה, אבל גם בתום אותו מחזור ניצבה עדיין הפועל ת"א במקום הראשון. מבחינתה כל שהיתה צריכה הוא להרוג טורקי ולנוח – לנצח בדרבי ובטדי. הפועל לא ניצחה את מכבי, חיפה ניצחה את בית"ר ועלתה למקום הראשון. מי איבד את המקום הראשון? מכבי? מי לא ניצח במחזור הלפני אחרון? מכבי? (בעצם כן, גם מכבי, אבל היא כבר מזמן ב"מציצים"…).

למרות שאני אוהד מכבי ת"א אף פעם לא הצלחתי להבין את פשר השנאה. כילד שנאתי את הפועל ת"א כי "ככה זה אמור להיות". התבגרתי מעט והפסקתי להאמין ששנאה עירונית חיונית לאהדה. רציתי בהצלחתה של הפועל ת"א במסע הקסם האירופי שלה כמו ששמחתי בעלייה של מכבי חיפה לשלב הבתים של ליגת האלופות. ברור לי שאני די בודד בהלך הרוח הנ"ל. ברור לי גם שהאשמת קבוצה אחת – שנואה ככל שתהיה – באובדן מטרה משולה לחיפוש המטבע דווקא מתחת לפנס המאיר. פעם, לפני הרבה שנים, לימדו אותי שאם טעיתי ועליי לתת הסברים עדיף להסביר איך לא תחזור הטעות מאשר להסביר מה גרם לטעות. להפועל ת"א היתה עונה נהדרת עם גביע ביד לכל הפחות. עדיף להפיק לקחים לקראת העונה הבאה. מכבי ת"א לא אמורה להיות חלק ממערך הפקת הלקחים.