עונת 2009/10 נפתחה לפני כשבועיים. שני מחזורים מאחורינו ובינתיים הדעות על עתידה חלוקות. על פי הכותרות והכתבות בכל עיתוני ואתרי הספורט, רבים המקטרגים מהמסנגרים על הליגה במתכונתה החדשה. המתנגדים טוענים כי אין מספיק שחקנים טובים בארץ למלא שש עשרה קבוצות כדורגל, מכוונים את הזרקור לעולות החדשות ומתייחסים ישירות להפועל רעננה והפועל עכו מעוטות האוהדים. על פיהם הקבוצות האלה הן המראה החדשה של הליגה – קבוצות בעלות פוטנציאל שביר, אם בכלל. התומכים במהלך מפליגים במכונת הזמן אל שנות השבעים והשמונים, עוד לפני שהחלו הגדלות והקטנות הליגה כל כמה שנים באדיבות יושבי ראש ההתאחדות באשר הם. אז, לפני שנים, היו שש עשרה קבוצות, היו שחקנים גדולים, סמלים בכל קבוצה, היתה משמעות לסמל.

יש המאמינים כי העולם כולו פועל וחי על בסיס העבר והעתיד. האדם מעצב את אישיותו על פי אירועים שקרו לו בעבר ועל הערכות אישיות לגבי העתיד. מעטים האנשים הרואים בהווה דרך לפסוע בה ומעדיפים להתעלם ממנו ולחפש את המהות בעבר, אליו כבר לא נחזור, ובעתיד, אליו עדיין לא הגענו ואין לנו מושג איך הוא ייראה. רומנטיקה היא נושא לרומנטיקנים, לספרות ולספרי היסטוריה מטעם ולא כאמצעי לביסוס טענה עכשווית כלשהי. שינוי מבנה הליגות על בסיס רומנטי ונוסטלגי הוא טעות. החיים ממשיכים, אנחנו לא תקועים בשנות השמונים. גם למתן הזדמנויות על בסיס דמוגרפי וגיאוגרפי לא אמורה להיות משמעות. אם קבוצה יכולה לעמוד בתקציב המינימום של ליגת העל, ללא קשר למיקומה על מפת הארץ – ברוכים הבאים. אם תקציב המינימום של ליגת העל היה גבוה יותר מ-10.5 מיליון ש"ח גם הרמה בה היתה גבוהה יותר וגם פחות קבוצות קקיוניות לכאורה היו מגיעות אליה.

לירידת הרמה בליגות הבכירות בארץ בשנים האחרונות אין קשר למספר הקבוצות המשחקות בה. בית"ר י-ם, מכבי ת"א, הפועל ת"א ומכבי חיפה – ארבע הגדולות – לא יכולות לעמוד בהיקפי התשלומים הנהוגים כיום באירופה, ורמת השחקנים הזרים שמגיעים יורדת בהתאם. אפילו ז’רום לרואה, שחקן לגיטימי בליגה הצרפתית אך לא מכוכביה, כיכב בישראל רק בתקופת הפזרן הנדיב ארקדי גאידמק, ולעובדה שלואיס פרננדז הצרפתי אימן בקבוצה היה משקל רב בשיקולי הגעתו. ניתן להתווכח על רצונותיו, הגלויים והסמויים, של גאידמק, אולם ברור כי הכסף עושה את ההבדל.

בודדים המשחקים עבור הסמל. גם שחקנים ביתיים מובהקים לא ישמרו אמונים לקבוצת נעוריהם אם לא יתוגמלו בהתאם. בשידורים הישירים הרבים ממשחקי ליגות אירופה ניתן לראות שחקנים שמנשקים את סמלי חולצותיהם לאחר כיבוש שער. לפעמים מדובר בשחקנים שהצטרפו למועדון פאר אחד מפני שזה הסכים לשלם להם שכר גבוה יותר מזה של מועדון פאר אחר. ביזנס פרופר. גם אותה התעלסות עם סמל הקבוצה שעל החולצה נובע מגלוריפיקציה של העבר, עת בה שחקנים רבים אכן שיחקו עבור הסמל, עבור המועדון. יניב קטן שיחק בארץ רק במכבי חיפה, אולם חצי השנה בווסטהאם עשתה נפלאות לחשבון הבנק שלו, והדרישות הראשוניות שלו ממכבי חיפה עם חזרתו היו ברורות – עמידה בתנאי החוזה שלו באנגליה. ואם שחר היה דוחה את בקשתו של קטן על הסף, האם גם אז היינו יכולים להזכיר את קטן בנשימה אחת עם שחקני סמל? בתקופה המודרנית, בה כסף הוא חזות הכל, בעלי הקבוצות הם הרומנטיקנים. הם אלה המוכנים לעמוד בדרישות שחקני בית בכירים על מנת לשמור עליהם בקבוצה ועל ידי כך לשמר את הקשר בין המועדון לאוהדים. אצלם ההצגה חייבת להימשך. אצל השחקנים היא יכולה להימשך במקום אחר.

בני יהודה היא דוגמה מובהקת לקבוצה שנסמכת על שחקני הבית שלה. דין מורי, איציק עזוז, אסי בלדוט, עוז ראלי, לירוי צעירי ואלירן עטר – רובם שחקני הרכב לגיטימיים. בני יהודה גם זכתה למאמן המתאים שבונה את הקריירה שלו על טיפוח מצויינות בקרב שחקני בית, בין אם במכבי פ"ת בעבר ובין אם בבני יהודה בהווה. טיפוח שחקני הבית לא יביא תארים ואליפויות לבני יהודה אלא להכנסות ממכירה עתידית. שמו של אלירן עטר עלה לכותרות מיד עם העפלת מכבי חיפה לליגת האלופות. גם אם אין אמת בידיעה ולעטר לא היתה שום כוונה לעבור העונה, התחושה הכללית היא שגם זה יגיע, כנראה בעונה הבאה, לבטח בעוד שתי עונות. גם במכבי חיפה מוצאים שחקנים צעירים בהרכב, אבל מכבי חיפה היא קבוצת פאר, עם השקעות גדולות והבטחת תנאים מקסימליים לפיתוח וטיפוח השחקנים. הסיכויים שנראה יום אחד את אייל גולסה או בירם כיאל במדי בני יהודה פחותים עד אפסיים.

בכל אוגוסט מזיעים אזרחי ישראל בלי הפסק וטוענים ש"חום כזה עוד לא היה כאן!". בכל תחילת וסיום עונה מעלים פרשנים, עיתונאים ואוהדים מן האוב שמות כמו קיש רומנו, עודד מכנס, ויקי פרץ, בני טבק ודוד לביא כדי לטעון ש"פעם היה לנו כדורגל טוב". הזכרון של האנשים קצר, אוגוסט 2009 אינו חם יותר מאוגוסט 2008 ופעם היה לנו כדורגל שונה. המדינה היתה קטנה יותר, צופים רבים יותר הגיעו למגרשים ושדרי הרדיו הגזימו בתיאורי מהלכים ושערים מפני שעד כניסת הטלויזיה לא היה מי שיוכיח אחרת. יש לנו כדורגל בארץ ורמתו בהתאם להשקעה בו. יותר ישראלים משחקים באירופה (ובל נפסול את בלגיה, יש חיים מעבר לליגה האנגלית והספרדית) ומכבי חיפה והפועל ת"א מטפחות מסורת אירופאית. אם נעזוב את העבר בצד וננסה להתעלם מפעולותיה התמוהות של ההתאחדות, נוכל להנות מהכדורגל הישראלי כבר עכשיו, בלי משוא פנים.

פוסטים קשורים:

1. היכל התהילה מול השחקנים הכוסיות של היום כוסית לדוגמא                                 שפיגלר לדוגמא...
2. ההפרש כן קובע – שיטת ניקוד חדשה לליגת העל קבלו שיטת ניקוד לליגה, שמתחשבת גם בהפרש השערים - הרבה יותר מעניין, הרבה יותר מותח!!!...
3. בין הבונדסליגה לליגת האלופות הרטה ברלין מחפשת את עצמה בבונדסליגה, ורדר ברמן מנסה לחזור לצמרת ומכבי חיפה עושה כל מה שצריך כדי לחזור ולהיות...
4. אחי נצרת עולה לליגת העל – טירוף בוינטר אוהדי אחי נצרת בשמים. סיפור משחק העליה של נצרת מהיציע. תצוגת עידוד של 90 דקות וחגיגות הסיום. עדיין נשארה קצת...
5. הבעיה היא לא בכדורגל חתיכת דשא, עשרים ושניים שחקנים, שני שערים וכדור אחד – מי שיודע לעשות טלוויזיה, די לו באלה כדי לייצר תוכן...

פרסם תגובה