מה לא נאמר על המעמד של אבי נמני במכבי ת"א …
השחקן שהפך למאמן / מנג’ר וממשיך לקבל יחס מועדף מכל קצוות אוהדי מכבי ת"א.
אני לא בטוח שמישהו פעם התיחס לתופעה הייחודית שמתרחשת בכל משחק של מכבי ת"א בדקה ה-80 ,
למי שלא מכיר …
האוהדים של מכבי במחווה שלדעתי התחילה בימי ה"גירוש" של לוני / קלינגר נעמדים ופוצחים בשיר שמייצג יותר מכל את האהדה העיוורת לנמני:
"להיות איתך בכל דקה…"
לא משנה מה התוצאה, לא משנה מה קורה במשחק , לא משנה חם / קר … בכל מצב בדקה הזו מתחיל הקונצרט…
אני לא בטוח אבל לא נראה לי שמחווה כזו לשחקן קיימת בהרבה מועדונים בעולם
(אני ממש אשמח אם משהו יגלה לי שקיימת תופעה כזו…)
זה כבר לא משנה עם אתה נמנה עם אותם אוהדים "עיוורים" שלא משנה מה קורה במועדון, נמני הוא האלוהים האחד שלהם !
או שאתה חבר בקבוצת האוהדים שאומרת "אין אף אחד מעל לקבוצה…" , "מכבי היתה לפני נמני ותהיה אחרי נמני…" וכד’ ,
בכל פלג של אוהדי הקבוצה – אין ספק המחווה הזו מיוחדת ומרגשת בכל פעם מחדש !
מעניין כמה שנים זה יחזיק … האם יבוא "נמני" חדש שיצליח להגיע למעמד "אלוהי" שכזה…
ימים יגידו …
כרגע, לא שבחון ולא בוזגלו … תנו לצעירים לדבר על המגרש ….
אולי יבוא יום ונתגעגע לדקה ה-80 …

כנסו לקליפ … http://www.youtube.com/watch?v=Y1ShgLQqa_A

 Loading ...

המבורג, יריבתה של הפועל תל אביב בשלב הבתים של הליגה האירופית, במקום הראשון בליגה הגרמנית אחרי נצחון 1-3 על קלן בבית.
צפו בתקציר המשחק…

בשיתוף

הדקה ה-83. נאלדו מסיים עוד התקפה מתפרצת של ורדר ברמן עם שער. הרטה מפגרת 3:1 בבית וחלק מאוהדיה מתחיל לעזוב את האצטדיון. אני אוהד כדורגל כבר שלושים ואחת שנים, ומעולם לא עזבתי משחק לפני סיומו, בלי שום קשר לתוצאה. כדורגל משחקים תשעים דקות ורואים תשעים דקות. בשביל זה קונים כרטיס, וזו הקבוצה שלי לטוב ולרע. יש כאלה שחושבים אחרת. למרות שנותרו שבע דקות למשחק הם הפסיקו להאמין. הדיכאון מרוח על הפנים שלהם והם עוזבים בזעם עצור את האצטדיון.

כמה שעות מוקדם יותר הכל נראה אחרת. יצאתי מהבית לפגוש חבר באלכסנדר פלאץ במזרח ברלין. חטפנו משהו לאכול ועלינו על הרכבת לאצטדיון. תחנה אחת לאחר מכן כבר לא היו מקומות ישיבה ברכבת שהתמלאה באוהדים. הבוקר עטפה אותי פסימיות כשהצצתי בהרכבים של הרטה ברלין ו-ורדר ברמן. נאלדו, בורובסקי, פרינגס, פיזארו, מרין, אוזיל – שמות לקבוצה שרצה לאליפות. מה תוכל הרטה הקטנה לעשות מולם? אין להרטה חלוצים יעילים והחלוץ הבכיר שלה – רפאל – פצוע ולא ישחק היום. חבר אחר, ברלינאי אוהד הרטה, אמר לי שסוף סוף אני יכול להבין את הלך המחשבות שלו כל השנים.

הרטה ברלין היא מ.ס. אשדוד של הבונדסליגה. האליפות האחרונה בה זכתה היתה בשנת 1931. עד לשנות התשעים בילתה הרטה את רוב זמנה בליגה השניה ולתקופה קצרה אף בליגה השלישית. משנת 1997, השנה בה עלתה הרטה לאחרונה לבונדסליגה הראשונה, לא הגיעה הקבוצה להישגים – לא אליפות ולא גביע, כמו אשדוד (ההשוואה לאשדוד יחסית, כמובן – הרטה העפילה פעמיים בעברה הלא רחוק לליגת האלופות ופותחת עונה שלישית בשלב הבתים של גביע אופ"א/הליגה האירופית). השנה שעברה היתה היוצא מן הכלל. הרטה סיימה במקום הרביעי ואפילו זכתה לכבוד להתאכזב מהמיקום, שכן המקום השלישי, ממנו מגיעים לליגת האלופות, יכול היה להיות שלה אם היתה זוכה בשלוש נקודות מול קרלסרוהה, שכבר במחזור הלפני אחרון נחרץ גורלה לרדת לליגה השניה. כשהמקום הרביעי הוא מיקום השיא של הקבוצה בעידן המודרני של הכדורגל הגרמני קשה להגשים חלומות.

לאחר שפגשנו בכניסה לאצטדיון את שאר החברים ושתינו את הבירה הראשונה לאותו אחר צהריים קריר ניגשנו למושבים שלנו. יציע האורחים היה מפוצץ. בכל היציעים האחרים ישבו אוהדי ברמן רבים. אומרים שבברלין מספר האוהדים הגדול ביותר של הקבוצה מחוץ לברמן. כשברמן שיחקה בעונה שעברה בגביע אופ"א זכו הפאבים בברלין ששידרו את משחקיה לתפוסה מלאה ויותר. לא פלא שהם נמצאים בכל פינה. אחרי השלישיה של ברמן מול מנשנגלאדבך וההעפלה לשלב הבתים של הליגה האירופית הם גם בוטחים בקבוצה ובעצמם ושרים בקולי קולות.

פתיחת המשחק היתה שקולה. שתי הקבוצות שיחקו משחק מהיר ושוטף, התקפה אחת רדפה את השניה ונוצרו הזדמנויות רבות ליד שני השערים. לברמן היה יתרון קטן בהחזקת הכדור אבל הרטה לא הפסיקה לרוץ קדימה עד הזנחת ההגנה. לאורך כל המחצית סבלה הרטה מחוסר מחץ. כל המצבים אליהם הגיעה הסתיימו מחוץ למסגרת. בעיטות גבוהות וחוסר ברגל מוסרת ומסיימת תיסכלו ודירבנו כאחד את האוהדים . לעומתה סיכנה ברמן את השער בכל מצב אליו הגיעה וירוסלב דרובני, במחצית ראשונה אדירה, הדף וקלט כל כדור שהגיע למסגרת והציל פעמים רבות את הרטה מספיגה. למרות היתרון הטכני של ברמן הסתיימה המחצית ללא שערים.

לוסיאן פאבר החליף את סיסרו החלש בלוקאס פישצ’ק ומן השריקה לפתיחת המחצית השניה נראתה הרטה כמו ברמן במחצית הראשונה. הכדורים החלו לשרוק קרוב למסגרת ואגלי זיעה החלו לנצוץ על פניו של שוער ברמן טים ויזה . אבל ברמן לא נראתה כמי שמתרגשת יותר מדי מהלחץ, ושתים עשרה דקות בתוך המחצית השניה טסו להתקפה מתפרצת והבקיעו שער. הפנים של הברלינאי היו חמוצים, עם המבט הכה מוכר של " מה לעשות, זאת הרטה". השער השני של ברמן קבר אותו לגמרי. בפתיחת המחצית השניה סמכתי לתומי על המשך היכולת הטובה של דרובני והאמונה שמישהו בהרטה יצליח להתאפס ולהבקיע. בדקה ה-77,שלוש דקות לאחר השער השני של ברמן, הבקיע פישצ’ק והחזיר את התקווה לאצטדיון ולי. שש דקות מאוחר יותר סיים נאלדו עוד התקפה מתפרצת של ברמן עם שער.

האוהדים שעזבו את האצטדיון אחרי השער השלישי הפסידו בגדול. כפי הנראה הם לא חושבים כמוני -  כשאוהדים את הרטה כל דבר חיובי שקורה במגרש יכול לעודד להמשך ושווה ציון. דקה בתוך תוספת הזמן התקדם פטריק אברט עם הכדור וממרחק של עשרים מטרים שלח אותו לקורה הימנית ופנימה, ואני קפצתי לשמיים. הרטה הפסידה במשחק וירדה אל מתחת לקו האדום עם שלושה הפסדים רצופים, אבל למרות הנחיתות הטכנית והתפקוד הלקוי של ההגנה הרטה לא הפסיקה להילחם. על פי המצב הנוכחי העונה הקרובה לא תזכיר במאום את זו שהסתיימה. הרטה לא תהיה קבוצת צמרת, והרכש ההתקפי (אם אכן יגיע) יוכל במקרה הטוב לשלוח אותה לעונה רגועה וליציאה מוקדמת לחוף הים. המשחקים נגד קבוצות המרכז והתחתית יקבלו חשיבות עליונה  – שם יהיו היריבות העיקריות שלנו ושם צריך להילחם בשיניים. מול ברמן הרטה לא התייאשה ולא הפסיקה לנסות, ככה צריכה לשחק קבוצה במצבה של הרטה. אחרי פגרת הנבחרות יש משחק במיינץ, שהתחילה בצורה מעודדת מבחינתה את עונתה הראשונה בליגה. על משחקים כאלה יקום ויפול העתיד של הרטה בעונה הקרובה, ואם כבר במחזור הרביעי השחקנים נלחמים עד השניה האחרונה אי אפשר שלא לצאת אופטימיים מהמשחק. מה שנשאר הוא לשכנע בכך את הברלינאי.

ערן לוי, ברלין

"אין לספורט דבר עם משחק הוגן. הוא קשור קשר הדוק בשנאה, קנאה, רברבנות, זלזול בכל הכללים והנאה סדיסטית מצפייה באלימות. במילים אחרות, זו היא מלחמה מינוס יריות"

ג’ורג’ אורוול

ביום שלישי האחרון כאשר השופט הצרפתי שרק לסיום המשחק בין מכבי חיפה לזלצבורג הסתכלתי רק על בן אדם אחד, אלישע לוי. השחקנים התקרבו ליציע שבו ישבתי כדי למחוא כף ואלישע ניצב לצידם כמפקד גאה. כאשר יצאתי מהאצטדיון חשבתי לעצמי, עכשיו אחרי שאלישע שהגיע מבית שאן הקטנה עד לבמה הגדולה ביותר, ליגת אלופות, עליי לעשות דבר אחד, להוציא מספריית הדי.וי.די. שלי את הסרט "בית שאן:סרט מלחמה", לצפות בו שוב ולהיזכר מהיכן הגיע האיש.

סרטם של רינו צרור ודורון צברי משנת 1996 (זוכה האוסקר הסרט התיעודי), על קבוצת הפועל בית שאן שאותה אימן אלישע לוי במשך 4 עונות. הוא העלה את הקבוצה עד לליגה הלאומית ושרד את העונה הראשונה עם סיום מותח ומרגש. מאז הלכה הפועל בית שאן לעולמה וקמה לתחייה רק השנה "בקומבינת" איחוד עם קיבוץ מסילות אבל נדמה לי שזהו כנראה הזמן הטוב ביותר לצפות בו מחדש ולהתרכז בגיבור הראשי : אלישע לוי.

קבוצת מכבי חיפה היא אימפריה בישראל ואחד מהמועדונים הגדולים ביותר בליגה. בליגת האלופות נמנית חיפה בדרג הרביעי "העני" יותר. סוג של הפועל בית שאן 1995. סיכוייה של חיפה לעלות שלב או לסיים במקום השלישי נמוכים אך קיימים (תזכורת : בשנת 2003 מופיעה מכבי חיפה לראשונה בתולדותיה בליגת האלופות ומסיימת במקום השלישי).

סיפחתי לעצמי בירה קרה ולחצתי פליי. בתחילת הסרט רואים את אלישע עומד בתנוחתו המפורסמת עם הידיים משולבות מאחורי הגב וברקע נשמע הקריין "כל הפרשנים והכתבים מכריזים שהפועל בית שאן תהיה "בשר התותחים" של הליגה, אך בית שאן שתקה, הם החליטו להראות שגם אם אין כסף נשמה יכולה לנצח משחק", את הקטע מסיים אלישע בצעקה לחניכיו: "יאללה, קדימה".

קבוצת הפועל בית שאן ומאמנה ידעו היטב שהם משחקים נגד אריות, הם הגדירו זאת "מלחמת עניים בעשירים" ואין מקום טוב מזה להצלחה בשביל מאמן צעיר ומקומי כמו אלישע. כאשר מונה בשנה שעברה להיות מאמן מכבי חיפה הוא קיבל קבוצה עם מורל נמוך ואפס ציפיות. אף אחד לא ציפה להיות במקום שלישי ומעלה, ההרכב היה צעיר ו"ביתי" בדיוק כמו הפועל בית שאן של הסרט. מכבי חיפה של השנה נמצאת בליגת האלופות הרבה בזכותו של אלישע והיא צריכה להילחם את מלחמתה כנגד הסופר עשירים של יבשת אירופה, וכמו הפועל בית שאן כולם בטוחים שהירוקים מהכרמל לא יצליחו ואף יובסו במפעל.

"אנחנו לא באנו לפה כדי להיות שותפים להצגה, אנחנו באנו לנצח, לנצח. זה תלוי בידנו, ברגלינו, ובראש שלנו. ואני מאמין באמונה שלמה אני אומר לכם, באמונה שלמה, אני לא משדר סתם. אנחנו יכולים לעשות את זה" אלו הם דבריו של אלישע בתדרוך אחרון לפני המשחק של הפועל בית שאן נגד מכבי חיפה בקריית אליעזר. מוטיבציה זה השם השני של אלישע, כנראה הוא הטוב ביותר בתחום ואם לא, אז בטח הוא באמת משדר כמו שהוא אומר. השחקנים של הפועל בית שאן מפסידים, מקבלים גולים אכזריים, אך עדיין הם מצליחים לצאת כל פעם לדשא יותר ויותר מוטרפים וחדורי מטרה. לשמוע את אלישע נותן הוראות ומתדרך את שחקניו זה כמו לצפות בסרט הוליוודי קלאסי-תחילה יש את האירוע המחולל, ולאט לאט מגיע השיא בסוף המערכה השלישית שבה יש את כל הרגש והשינוי. במקרה של אלישע זהו הרגע שהשחקנים נכנסים לטירוף מוחלט. כאשר אני צפיתי בהוראות הרגשתי גם צורך לקום ולהתחיל להתחמם בטירוף.

עכשיו, שנה אחרי שהגיע לקריית אליעזר, אני מתחיל להבין איך יניב קטן נולד מחדש, איך שלומי ארבייטמן יושב על הספסל למרות כל הגולים ועדיין שמח, וילדוד’ס כמו גולסה וגאדיר שומרים על קור רוח מול גורדי שחקים אירופאים. כל זה שמור לאלישע, אצלו אין יחידים, יש ביחד, אנחנו, קבוצה. אלו הדברים שהיו חסרים לקבוצה בתקופתו של רוני לוי המנוכר.  אלישע לוי של הסרט הוא אותו אלישע לוי של חיפה רק עכשיו המלחמות הם אחרות. להבדיל מירידת ליגה אף אחד לא יכעס אם חיפה לא תעלה שלב בליגת האלופות, אך חיפה ואוהדיה צריכים להיות רגועים. אם יש מישהו שהם רוצים על הקווים בזמן כזה זה אלישע לוי. במשחקים נגד באיירן ויובנטוס הסברי טקטיקה יכולים לעזור רק במעט ואם בכלל, אלו משחקים שרק מנטאליות ומוטיבציה יסייעו לחיפה להוציא משהו.

בסוף בית שאן מנצחת את מכבי חיפה ונשארת בליגה. כל אוהדי מכבי חיפה באצטדיון קמו ומחאו כף לאלישע ושחקניו (לא בפעם האחרונה), אלישע מורם על הכתפיים והתמונה האחרונה קופאת כשהוא מחייך, אולי ידע שיום יבוא ויחזור לאצטדיון הזה.

אה, ומשהו קטן נוסף- במהלך הסרט זהבה בן מופיעה ושרה "אלוהים תן לי רק טיפת מזל". מי יודע.