לפרק את הבית / מאת: רועי טיבי

אצטדיון רמת גן. מבט עילי

אצטדיון ר"ג- אצטדיונה הלאומי של ישראל. מכיל 41,583 מקומות ישיבה, יש בו שישה חדרי הלבשה מפוארים, חדרי אירוח, אולם מסיבות עיתונאים, חדר תקשורת, אולם כנסים ומסיבות, חדרי שופטים וחדרים לביצוע בדיקות רפואיות ובדיקות סמים. משטח הדשא באצטדיון הוא בין הטובים והמקצועיים בעולם ומבוסס על שימוש בטכנולוגיה מודרנית הכוללת מערכת השקיה תת קרקעית ממוחשבת ומערכת ניקוז תת קרקעית משוכללת. נו באמת? האמנתם לזה? זה מה שהתאחדות הכדורגל בישראל מוכרת לכם ולאירופה, אך האמת רחוקה מאוד מהמציאות. זהו אצטדיון בו היציעים רחוקים שנות אור מהמגרש, האצטדיון היחידי שאם יש בו 30,000 צופים עדיין צעקותיו של מוכר הגרעינים יהיו חזקות יותר, יש בו יציע אחד נמוך וישן שנבנה אי שם בשנות ה-50 שחסרים בו שירותים ומזנון, ותנאי הצפייה בו ברמה נמוכה ביותר ומולו יציע חדש וגבוה שעומד בסטנדרטים האירופים. כל מי שפוקד את משחקי הנבחרת בקביעות יודע שבשיחה מהודו יש פחות דיליי מהזמן שעובר עד שקריאת "ישראל מלחמה" מגיעה אלייך מהצד השני. ובנוסף, הוא מעוטר במסלול אתלטיקה כדי שטובי בנינו האצנים יוכלו להמשיך לרשום הישגים כבירים, או אולי הוא מיועד בכלל לשחקנים המחליפים שמתחממים.

נכון, אז יהיו כאלו שיגידו שאין לנו בית אחר וכי כאשר האצטדיון מלא אז יש אווירה ביתית. עובדה- אנחנו כמעט לא מפסידים בבית. ממוקדמות יורו 1996 ועד היום הפסידה ישראל 3 פעמים בבית- לספרד במוקדמות מונדיאל 1998, לקרואטיה במוקדמות יורו 2008 וללטביה במוקדמות מונדיאל 2010, אכן 3 הפסדים ב 15 שנה זה מאזן מרשים, אך ידוע שסטטיסטיקות הן כמו חצאית מיני, נותנות רמיזה אך מסתירות את העיקר.

ב-15 שנה הצליחה ישראל לנצח שני משחקים בלבד מול נבחרות המתמודדות על העליה בבית- את בולגריה במוקדמות יורו 1996 ואת המשחק שכל ישראלי מתענג עליו ביום העצמאות ה 5-0 על אוסטריה.

לא עדיף לארח בטדי?

לא. ביתי הוא לא מבצרי! אי אפשר להעפיל לטורניר גדול מבלי לנצח בבית, זה כבר לא סטטיסטיקה, זוהי עובדה. תיקו אינה "תוצאה טובה מול נבחרת חזקה" ואינה תוצאה "שמשאירה לנו סיכוי להמשך". עזבו רגע בצד את כל הסיבות האחרות שבגללן איננו מעפילים, אם אתה אנדרדוג והאצטדיון הביתי שלך לא ממש מפחיד את היריבות הבאות לשחק בו, אז סביר להניח שלא תעפיל.

הבעיה היא שחלופות של ממש אין לנו. שני אצטדיונים בלבד ראויים לארח את משחקי הנבחרת- אצטדיון בלומפילד ואצטדיון טדי, כמובן שקריית אליעזר המיושן לא באמת בא בחשבון ויסלחו לי כל הצפונים.

בלומפילד שעבר שדרוג מאסיבי בשנים האחרונות מכיל כ 15,700 מקומות. הוא מצויד במשטח דשא מצוין והיציעים המקיפים את כל המגרש יוצרים אווירה ביתית ומחשמלת. טדי לעומתו מכיל 21,600 מקומות ישיבה. האצטדיון מתהדר בזוויות צפייה טובות מכל מקום בו תבחר לשבת, המיקום שלו מצוין, יש חנייה בשפע וחשוב מכל אווירה ביתית.

עם כל הכבוד לקמפיין הקרוב אין בבית הישראלי נבחרות אטרקטיביות. את מלטה, גאורגיה ולטביה מיותר לארח בר"ג שכן הוא לא יהיה מלא במשחקים אלו ועל כן צריך לעשות את הנדרש על מנת להכשיר את טדי ובלומפילד לארח לפחות את המשחקים הללו. ככל הנראה את ההתאחדות לכדורגל זה לא כל כך מעניין. בהתאחדות מעדיפים לגרוף רווחים מאשר ליצור אווירה ביתית ולכן לא משקיעים שם מספיק מאמצים כדי להוביל מהלך כזה. הם יעדיפו שיהיו עוד 2,000 צופים מול מלטה ואווירת משחק אימון כדי לשלשל לקופתם עוד כמה אלפי שקלים.

נכון לעכשיו אף אחד בהתאחדות לא מרים את הכפפה וכפי הנראה נצטרך לחכות לבניית האצטדיון הלאומי החדש המכיל 60,000 מקומות, שעל פי התחזיות יהיה מוכן למוקדמות מונדיאל 2044 בטרינידד וטובגו. עד אז נצטרך להסתפק ב"מפלצת" הישנה והמכוערת.

ארבע שנים עברו עליי בגרמניה לפני שזכיתי לראות את באיירן מינכן בלייב. הקבוצה הבווארית על כל הכוכבים שלה – אריאן רובן, פרנק ריברי, מירוסלב קלוזה ובסטיאן שווינשטייגר – הגיעה לברלין למשחק מול הרטה שלי.  במשחק הקודם של באיירן בברלין, שנה קודם לכן. לא יכולתי להגיע והחמצתי משחק צמרת מעולה בו ניצחה הרטה 1:2. באותם הימים נעה הרטה בין המקום השלישי לרביעי. תקופה קצרה לאחר מכן עלתה הרטה למקום הראשון ושהתה שם כמה שבועות. את אותה עונה סיימה הרטה במקום הרביעי. שנה מאוחר יותר ובאיירן ניצחה בקלות את הרטה בברלין 1:3. הפעם הגיעה באיירן למשחק כאלופה והרטה כיורדת מהמקום האחרון בטבלה. זה היה אחד המשחקים בעלי החשיבות הנמוכה ביותר (אם בכלל היתה לו איזושהי חשיבות עבור מישהו מעבר לחגיגות האליפות בסיום המשחק) בהם צפיתי בחיי. שבעים וחמישה אלף צופים, הכוכבים הגדולים של הבונדסליגה ואין בשביל מה לשמוח, אפילו לא עם שער השוויון הזמני של אדריאן ראמוס.

ביום שישי, בשעה 18:00, תיפתח עונת 2010/11 של הבונדסליגה השניה. הרטה מארחת את רוט וייס אוברהאוזן שעלתה לפני שנתיים לליגה השניה. את שעת המשחק אני דווקא מחבב. מגיעים ישר מהעבודה, שותים בירה עם החבר’ה הקבועים ביציע, יש אפילו מסיבת פתיחת עונה במתחם האולימפיה שטדיון. ככה צריך לפתוח את סוף השבוע, עם כדורגל. חבל שזה לא יקרה יותר מדי, מפני שהשעה המרכזית למשחקי הליגה השניה היא שבת, 13:30. איך אפשר לשתות בירה בצהרי היום אם קמתי שעתיים קודם? מזכיר לי את משחקי ליגה ב’ ו-ג’ בהם צפיתי בארץ, בשעות מוזרות של השבת. אבל יש מטרה, והיא עליית ליגה, שתשמח מאוד את כולנו, תחזיר את הרטה ברלין לבמה הראויה לה בכדורגל הגרמני ותגאל אותנו ממשחקי הצהריים.

מאיפה באתי ולאן אני הולך?

הירידה של הרטה לליגה השניה הפכה לרשמית במחזור ה-33. הרטה היתה חייבת לנצח את לברקוזן בחוץ כדי שיישאר לה איזשהו סיכוי מעשי במחזור האחרון. זה לא קרה. הרטה סיימה בתיקו והחותמת הרשמית של הירידה הוטבעה. אף פעם בחיי לא ירדתי ליגה, לא בקבוצות בהן שיחקתי ולא עם הקבוצה שלי בארץ. הירידה של הרטה עשתה לי רע. במקום לשחק מול ורדר ברמן, באיירן מינכן, וולפסבורג, שטוטגרט ולברקוזן אצטרך להסתפק באוברהאוסן, גרוייטר פורת’, אינגולשטדט ואוסנברוק. על אוסנברוק דווקא שמעתי, יש לי חבר שחי ועובד שם, והוא מספר שחוץ מעבודה אין באוסנברוק כלום. אבל הוא עובד קשה והרבה, כירורג בכיר, וכדורגל לא מעניין אותו בכלל. אחרים אמרו שזה לא נורא, הרי יש קבוצות בעלות שם בליגה השניה. אי אפשר לזלזל במינכן 1860, בוכום, קרלסרוהה, אנרגי קוטבוס. "שמחת זקנתי", חשבתי באותם ימים, "הרטה באותה חבילה עם כל קבוצות התחתית הפוטנציאליות של הליגה הראשונה, ראש לשועלים, אחלה דיל…".

בסופו של דבר האהדה מנצחת, כמו תמיד. כמובן שקניתי מנוי שנתי, והעונה גם הצטרפתי למועדון חברי האגודה. עכשיו אני משתייך לחמישים ואחד אחוזי הבעלות על המועדון, אני חלק מהרטה, על כל 18,350 חבריה. קיבלתי מהקבוצה תלושי הנחות מפליגות למוצרי נייקי וקניתי זוג נעליים בו אני חושק כבר שנה. הרטה התחזקה מאוד, שמרה על שחקנים חשובים והביאה רכש מעולה. כריסטיאן לל מבאיירן, רוב פרינד ממנשנגלאדבך, ניקיטה רוקוביציה מטוונטה, פיטר נימאייר מברמן, ואלו רק השמות הגדולים. מיכאל פריץ, מנהל הקבוצה, שם כמטרה חזרה לליגה הראשונה כבר בתום העונה. פריץ השקיע מחשבה ברכש ובשחרור, התמקד בשחקנים חופשיים, יצר קבוצה תחרותית גם לליגה הראשונה, השתחרר מחוזים גבוהים (פרידריך, קצ’אר) וסיים את מסע הרכישות והמכירות ברווח של 4,500,000 יורו.

היום אני כבר לא עצוב. הרטה בליגה השניה וזו עובדה. יש עונה שלמה לפנינו, והרמה בליגה השניה ממשיכה לעלות בכל שנה. ברור לחלוטין שתחושת הדכאון התמידית שליוותה אותנו האוהדים בעונה שעברה אחרי אינסוף הפסדים לא תחזור העונה. היום אני מאמין שאם אכן הרטה תעשה את המצופה ותעלה לבונדסליגה תהיה זו שמחה שלא חוויתי אף פעם לפני כן, לא בקבוצות בהן שיחקתי ולא עם הקבוצה שלי בארץ. שתי הקבוצות שלי, הישראלית והגרמנית, התחזקו מאוד במהלך הפגרה. אליפות של מכבי ת"א תשמח אותי מאוד, אבל עלייה של הרטה תביא עימה אושר בל יתואר. אחרי הכל אצטדיון בלומפילד רחוק ארבע שעות מברלין והאולימפיה שטדיון נמצא במרחק עשר תחנות רכבת מהעבודה.

לכבוד תחילת העונה וחגיגות ה 60 של הפועל באר שבע, החלטתי להיזכר וגם לכתוב לטור פתיחת העונה עם שישה רגעים אישיים שלי מהקבוצה. אחלה החלטה, רק המימוש לא פשוט כלל. מה להביא ? ניצחונות גדולים ? כישלונות מפוארים ? רגעים אישיים קטנים, כאלה שנשארים בתוך בנפש והולכים איתך אחר כך לכל משחק ? לא יודע.  בואו נתחיל לדווש אחורה, נראה מה ייצא.

יוסי בניון במדי ב"ש

ילד בן 10 צמוד למקלט הרדיו בבית הוריו. עד אז שידרו משחקים בטלוויזיה פעם אחת בשנה בלבד -בגמר גביע המדינה. איזו חגיגה זו הייתה, 70 אחוז רייטינג ביום רע. רצה הגורל, או טכנאי הערוץ הראשון, ובדיוק בגמר הראשון שלנו הייתה שביתה. ידעו מתי ללחוץ אלה, כבר אז. איזה שביזות, נצמד לרדיו 120 דקות של 0:0, ואח"כ לא מפסיק לבכות לפליאתם הבלתי מוסתרת של הוריו, שמאז ועד היום הקשר שלהם לכדורגל הוא של התעלמות הדדית. תחילתה של ידידות נפלאה, אוהד באר שבע ודמעות. סימביוזה.

יוסי בניון רץ לקהל אחרי הפנדל נגד דוידוביץ’ דקה אחרי שזה כבר לא היה רלוונטי. ילד בן 17 רץ לעבר חמש עשרה אלף איש, ואף אחד לא קם. שקט של אחרי התרסקות, בדממה הכי רועשת שניתן לדמיין. ואז אתה קולט את אלפית השנייה שהוא מבין. קריסה של נער צעיר שהכניס הרגע פנדל שחשב שמשאיר עיר שלמה בליגה, אכזבה ראשונה של הכוכב הכי גדול שיצא מכאן, ומכאן הכוונה למדינה, לא רק הקבוצה. ואתה לא יודע אם הדמעות שיורדות הן עליו או עלינו.

קצת לפני טרום עידן העדכונים הישירים באינטרנט, עידן שבו אתה יכול לצפות בלייב במשחק אימון של באר שבע נגד אא"ק אתונה באוסטריה, או לפחות להתעדכן בזמן אמת בתוצאה ובמהלכים, הייתה תקופה שהודחקה ושרבים מאוהדינו לא מכירים בה  – הפרה אינטרנט.
מחזיקת הגביע הגאה הפועל באר שבע יוצאת לעיירה קרקרדה להתמודד מול רודה אחרי 1:4 די משפיל ביתי בראשון. חברי יניב קופץ אליי ואנחנו מזפזפים לשווא בטלוויזיה למצוא אולי איזה ערוץ שמדווח משהו. לפתע מתגבש אצלו רעיון : אולי נצלצל למישהו בהולנד ונשאל … איזה רעיון גאוני, כי הרי בטוח שהמשחק משודר שם ויניב הרי יודע מה הקידומת של הולנד. אז יאללה- יניב מחייג ושואל באנגלית איזה הולנדי אדיב אם יש כדורגל בטלוויזיה כרגע. היום זה למזלנו הוא נפל על מישהו שאוהב כדורגל ושאשכרה חיפש בערוצים אם משודר משהו. ואללה, יש שידור של רודה, איזה קטע. "כמה – כמה ?", שאלת השאלות. כרגע 8:0, עונה הבחור. ואז הגיעה השאלה של יניב, אותה אני מגדיר כשאלה ההזויה/האופטימית ביותר שנשאלה אי פעם :  "  למי " ? אין ספק, סיפור שצריך לספר.

6 רגעי קסם

אני, חייל משוחרר שלומד במכללה, ואחי הטרום-מגויס עולים לרכבת האוהדים לרמת גן.
אני כל הדרך שותק, מהמתח, הוא שומע מוזיקה. כל הרכבת עידוד ושירים, אנחנו בשלנו. שהרי לא נסענו באמת כדי להביא גביע, לא יעלה על הדעת שננצח במעמד הכי חשוב שאני זוכר שהייתי בו עד אז כאוהד, ועוד את המכביזם – וברמת גן. זה בשביל החוויה , אני אומר לעצמי כל הדרך. תהיה חוויה, אני אוכל להגיד שהייתי בגמר גביע, שראיתי יותר מחמש עשרה אלף אוהדים באדום במעמד הנכבד הזה. לרגע, לרגע אחד לא יכולתי לדמיין שאנחנו מניפים. לא עבר לי בראש הרגע הזה, ולא שלא ניסיתי לדמיין בדרך, ככה על עיניים עצומות… משהו נעצר שם, רגע לפני שאני מדמיין שאנחנו כובשים. משהו חסום. אני זוכר בפירוש את האדישות שאני חש במהלך המשחק, יודע שאין מצב שאנחנו חוזרים עם הגביע, זה הכול פיקציה ובסוף הצהובים יחגגו, אין לי שמץ של ספק בזה. אני לא נותן לעצמי להתחיל לקוות גם אחרי הדקה ה41 ההיא, מנגנון הגנה שפותח עם כל משחק וכל עונה של אהדה לקבוצה.
לקראת הסוף אני זוכר נגיחה של אלי דריקס או עופר מזרחי שמהזווית שלי זה גול. אני זוכר שהכדור טס לרשת ופתאום עובר את הקורה וממשיך. אני עומד המום ולא מצליח לנשום עד הסוף, 5 דקות אחר כך. אני זוכר את התחושה של ההלם, לא יצא לי "יש" בסוף. לא יכולתי לדבר פשוט, זה ניטל ממני.
זה היה הדבר הכי קרוב לנס שראיתי עד אז.

2002. בלאגן במדינה, חוזר ממילואים של 40 בחומת מגן, כשהכול מריח ונראה כמו עתיד של מלחמות, מדים, טילים ואין ספור ימי מילואים. כל כך שונה מהיום. רוצה לברוח מכאן, לעזוב הכול ופשוט ללכת למקום אחר. והיא מדברת איתי על ילדים. אז יש תנאי קטן – בואי נעשה את הטיול שלא עשינו אחרי צבא. יוצאים בספטמבר לחודשיים אוסטרליה ניו זילנד, ככה שייפול על החגים ונפסיד כמה שפחות עבודה. ממש ספונטניות מתוכננת. שפיות זמנית בנופים מגן העדן. קם באמצע הלילה בשקט לאינטרנט של האכסניה באיזה מקום שאלוהים ממש אהב כשברא את העולם,  עושה ריפרש לאתר וואן ומביא "יש" אחרי כמעט שעתיים. בלסינג קאקו מנצח את מכבי ת"א בסוף. יום אחרי בטיול בנופים הכי יפים בעולם ואני חושב רק על הניצחון ועל זה שיש או אין באכסניה הבאה אינטרנט (כשהיא התקשרה להזמין מקום מכריח אותה לשאול את זה גם) כדי שאוכל לקרוא את התגובות על הניצחון ואולי אפילו לראות את הגול. מטורף. איך הסכימה להביא איתי ילד, לא ברור.

אפריל 2008. משחק בית מול כפר סבא, משהו כמו 13 נקודות פור על המקום השישי ( זוכרים ? ). שעת בין ערביים נעימה. הופעת בכורה לעומר בווסרמיל, למרות שהתחייבתי שהוא יראה את הקבוצה רק באצטדיון שמכבד את יושביו. אין לי מילה, אבל אם הייתה לי הוא היה מחכה ליום הזה כמו עמוס ברנס לשחרור, לא כולל פיצויים.
מודה שבכבדות האופיינית לי חשבתי בעיקר על מה יקרה אם הוא יצטרך איזה פיפי או משהו מעבר לזה רחמנא ליצלן, או יותר גרוע אם לא ילך והקהל ייזכר שאמא של גיא לוי ( זוכרים ? ) לא מוצאת חן בעיניו וישמיע את דעתו בקול, אבל היה עידוד מקסים, מזג אוויר אידיאלי ו 2:2 עם אחלה שערים וחן עזרא אחד ( זוכרים ).
את הדרך חזרה כבר עשה על הכתפיים שלי, ונרדם עם חיוך והצעיף על המיטה. ככה עובדים מיסיונרים, בנעימות. אני מקווה שגם הוא זוכר את המשחק הראשון שלו ככה, וטוב שלא ניצחנו – שלא יתרגל חס וחלילה.

מאחל לכולנו עונה של חיוכים ופרופורציה.

אה כן, ואף מילה על הגמר ההוא מול רמת גן. לא התאוששתי עדיין.

בזמן שנפשת../ מאת: רועי טיבי

חופשה מוצלחת היא חופשה בה אתה מצליח להתנתק מהכל. קל מאוד להתנתק מהעבודה (לחלקנו), מהלימודים (לרובנו), או מדאגות היום יום, אך לחובבי הספורט שבינינו, במיוחד בשל הנגישות התקשורתית הקלה בכל מקום בעולם, לא קל להתנתק מהספורט. אני איכשהו הצלחתי לא להתעדכן ולו בידיעה אחת בספורט (טוב נו רק בידיעה אחת לדייקנים שביניכם) במשך 4 ימים. בסוף החופשה חזרתי הביתה וחיברתי את הימים החסרים.

זה מה שיצא:

5.8.10

נופש באילת

צהריי היום- אחרי נחיתה מוצלחת של המטוס באילת מגיעים למלון ומגלים שכל עם ישראל למעט אוהדי מכבי ת"א נמצאים באילת. ההמתנה בתור הארוך לצ’ק אין מתישה ומייגעת, אך לא משתווה לתור הארוך שיהיה בכניסה לבלומפילד בעוד מספר שעות וכמה מאות קילומטרים מכאן.

19:23- בזמן שאנחנו מתארגנים לארוחת הערב כובש דבאלשווילי את הראשון לחיפה אי שם במינסק.

20:10- בלומפילד שכבר כמעט מלא עד אפס מקום, גועש ורועש, בדיוק כמו חדר האוכל במלון. בינתיים בזמן שהטבח הופך את ביצת העין ההפוכה שביקשתי הופך אנטון פוסטילו את התוצאה במינסק 2-1 לבלארוסים. החיפאים בלחץ?

20:45- למרות שארוחת הערב היתה טעימה, תמיד יש הרגשה של פספוס כי לא הצלחת לטעום מהכל. סיימנו את ארוחת הערב בדיוק בזמן שמכבי חיפה סיימה את דרכה באירופה עם שער בבעיטה חופשית בזמן פציעות.

21:42- צוות הבידור מנסה להקפיץ את אורחי המלון עם שירים של דודו אהרון בריפיט(??), קולואטי לעומתם מצליח להקפיץ אלפי צהובים בבלומפילד עם 1-0 יקר  על אולימפיאקוס בדקה ה 42.

22:50- שריקת הסיום בבלומפילד- מכבי ת"א בשלב הפלייאוף בליגה האירופית. אלפי צהובים מיוזעים יחגגו כנראה עד אור הבוקר. החום הכבד והצפיפות בטיילת באילת נותנים אותותיהם והעייפות גוברת. אנחנו בדרכנו חזרה לכיוון המלון.

6.8.10

בוקר- נבחרת ישראל בכדורסל באימון בוקר לקראת המשחק מול לטביה ביום א’. השחקנים עורכים חימום ועושים מתיחות, צוות הבידור של המלון גם הוא מתחיל בחימום עם א-גא-דו בבריכה התחתונה.

15:05- ואוו! איזה חום זה לא יאומן. אנחנו בדרכנו לארוחת צהריים. נהג המונית הנחמד מצביע על הצג ומראה לנו שעכשיו 50 מעלות בחוץ! בינתיים ברקע מודיע קריין החדשות: "כדורגל: הפועל ת"א תפגוש את קבוצת רד בול זלצבורג האוסטרית בשלב הפלייאוף של ליגת האלופות, מכבי ת"א הוגרלה לשחק מול פריז סן ז’רמן מצרפת בליגה האירופית, ועכשיו לתחזית.." מכבי ניצחו את אולימפיאקוס, פששש יפה מאוד. רגע, הוא לא אמר נגד מי מכבי חיפה, יכול להיות שהם לא עלו?

חצי שעה לפני כן בנתב"ג (14:30)- מכבי חיפה נוחתת והאוהדים צועקים לאלישע לוי להתפטר אחרי ההפסד בדקה התשעים במינסק וההדחה מאירופה.

7.8.10

שבת בבוקר יום יפה- ארוחת בוקר, בריכה עם הקטנה, קניות בקניון (בלי מע"מ), ג’ימבורי. לא יוצאים מהמזגן.

צהריים- שנ"צ.

17:00-19:00- ים. אין כמו ים סוף. לא משנה כמה חם בחוץ המים יהיו קרים. בחור בשם אברם מבקש ממני כסף על הכיסאות בחוף, בינתיים אברם אחר עורך הופעת בכורה מוצלחת בתור מאמן ווסטהאם ומנצח את לה קורוניה 5-3 בפנדלים.

21:00- מוצאי שבת. תור ארוך ארוך לארוחת הערב. כנראה שבמלון לא השכילו לחשוב שכל המלון ירד לאכול מיד עם צאת השבת.

21:30- 22:30- אוכלים ארוחת ערב ובינתיים ברחבי הארץ הפועל מפסידה לנתניה, אשדוד מראה לאשקלון שהיא בעלת הבית בדרום, מכבי פ"ת מוכיחה שהיא בעלת הבית במלאבס, יואב כץ מצהיר שהפועל חיפה תסיים במקומות 1-5 לאחר נצחון "ענק" 1-0 על עכו בבית (בגביע הטוטו, כן?), קשטן מנצח עם בני יהודה אך עדיין לא מרוצה ואריאל הרוש עוצר פנדל של מליקסון.

23:30- הולכים לישון. פ.ס.ז’ מנצחת את סנט אטיין 1-3, מכבי ראי הוזהרת, שעתיים קודם זלצבורג מנצחת 2-4, הפועל ראי הוזהרת. אבי לוזון "לא עושה חשבון לאף אחד בישראל".

8.8.10

8:00- הילדה מתעוררת מוקדם ומעירה אותנו. בצד השני של כדור הארץ הרחק בלוס אנג’לס ריאל מדריד עם ז’וזה מוריניו חוזרת מפיגור 2-0 לניצחון 3-2 על הגלאקסי של בקהאם לעיני 89,000 צופים.

11:00- קפיצה אחרונה לבריכה לפני הצ’ק אאוט. גיא לוזון מעביר אימון ראשון בנבחרת הצעירה של ישראל. כנראה שהדוד צדק בכל זאת, הוא באמת לא עושה חשבון לאף אחד בישראל.

צהריים- מעניין… בצ’ק אאוט אין תור. שמירת חפצים, הסתובבויות אחרונות, ארוחת צהריים. ברצלונה מנצחת בסין את גואן בייג’ין 3-0.

18:00- קניות אחרונות. אשתי היפה מודדת עוד כמה שמלות בטיילת. בשלב הזה הכל כבר נראה מוכר- תירס תאילנדי, תמונה עם נחש, מסעדת המפרץ וצרחות של אנשים מכיוון הכדור ההוא שעף גבוה בשמיים.

18:28- יוסי בניון עורך הופעת בכורה במדי צ’לסי במשחק רשמי מול מנצ’סטר יונייטד.

20:00- עולים למטוס בדרך חזרה לתל אביב. חם במטוס הקטן והצפוף ונראה שהמזגן לא בדיוק עובד (הלו זה מטוס לא אוטובוס חצות). הילדה שלי התעייפה מלהילחם בעייפות ונרדמה עליי.

20:37- מתחילים בהנמכה. ברק בדש מנמיך גם הוא את סבלנותם של אוהדי מכבי חיפה כמעט עד לאפס עם שער שוויון בדקה ה 83 בק"ש.

20:50- הקפטן מבצע נחיתה מוצלחת בת"א וזוכה למחיאות כפיים סוערות שמתערבבות עם מחיאות הכפיים להצגה של נבחרת ישראל בכדורסל מול לטביה בצד השני של העיר.

21:30- בבית. היתה חופשה מעולה וקצת חבל שנגמר. פותח טלוויזיה ומתחיל להתעדכן בכל מה שהפסדתי בארבעת הימים האחרונים. וואלה מכבי חיפה באמת הפסידו, ועוד בדקה ה 90. ומה זה לעזאזל מסמך גלנט??